מימון להמונים
לפני שנים הזדמן לי לבקר ראש ממשלה נבחר בשבוע הראשון שלאחר בחירתו. הוא פתח את שיחתנו ואמר שמרגע שהתיישב על כיסאו הוא למד מהן מגבלות הכוח והפנים שהוא איננו כל יכול. שרת התרבות, מירי רגב, כנראה עדיין לא הפנימה את רעיון מגבלת הכוח של שר בממשלה.
לחבר ממשלה יש מגבלות רבות, ציבוריות ומשפטיות, בנוגע להפעלת כוחו וסמכויותיו. זה אולי המבחן החשוב ביותר שמבדיל בין מדינה שאין בה שלטון חוק לבין מדינה מתוקנת, שבה כולם כפופים לחוק - גם השרים - עם כל הכבוד הראוי להם.
הסערה הנוכחית סביב השרה רגב עוסקת בכוונתה להקצות בצורה שונה את תקציבי התמיכה של משרדה למוסדות התרבות. אין מחלוקת שסמכותה של השרה, ושל הממשלה כולה, לתעדף הקצאת משאבים בצורה שונה מזו שנהגו קודמיה בתפקיד. בין השאר לשם כך היא נבחרה.
הבעיה היא בחזות הדברים. כאשר נוצר הרושם שהבסיס לתעדוף הוא צנזורה מעודנת על תכנים, כי אז מדובר בתעדוף אסור. רגב רשאית להעדיף את הפריפריה על המרכז, או להעדיף תמיכה במוסדות העוסקים במוזיקה על פני --מוסדות העוסקים בריקוד, אך אסור לה להעדיף גופים תרבותיים בשל היותם מייצגים תכנים הקרובים יותר ללבה.
היא רשאית לקבוע קריטריונים חדשים, אך גם אז החלוקה הכספית צריכה להיות שוויונית. אסור לה להתערב בתכנים או לנקוט עמדה שיוצרת את הרושם שהיא מתערבת בתכנים. חופש המימון, שבו מנפנפת רגב, הנו מוגבל ומבוקר, וגם איום בשינוי חקיקה אינו מהווה איום ממשי. כבר למדנו, כמעט 15 פעמים ב־20 השנים האחרונות, שבג"ץ יודע לבטל חוקים לא־חוקתיים, גם אם הכנסת מחוקקת אותם.
טוב ונכון עשו היועץ המשפטי לממשלה ועוזרותיו הנאמנות שעמדו חוצץ בין רגב לבין תכני התרבות. וטוב תעשה השרה אם תטה אוזנה ותפתח לבה ליועמ"ש.
דמוקרטיה מתגוננת
השבוע שבו רשויות האכיפה להשתמש בכלי המעצר המינהלי נגד חשודים יהודים, לאחר שנים לא מעטות של השבתתו. המעצר המינהלי הוא מכשיר קיצוני, הרסני ומפר זכויות אדם מובהק, אך בנסיבות קיצוניות, מבית ומחוץ, הוא הכרח שעשוי להיות יעיל במלחמה בטרור.
מעצר מינהלי הוא למעשה מעצר שרירותי, הנעשה בניגוד לכללים הבסיסיים הנוגעים לשמירה על זכויות האדם, ובעיקר על שמירת חירותו, והוא מחייב פיקוח משפטי לבחינת הצדקתו. בדרך כלל העציר המינהלי אינו יודע מהי סיבת מעצרו, אינו יודע מי העדים נגדו, מהן הראיות ולרוב לא ניתנת לו הזכות, הכל כך מובנת מאליה, להתייעץ עם עורך דין.
מכשיר קיצוני. מעצרו של יאיר אטינגר. צילום: סוכנות תצפית
הזכות הזאת נשללת ממנו בשל החשש "לשרוף" מקורות מודיעיניים הקשורים במאבק בטרור, או משום שיש ודאות גבוהה שהוא ביצע את מעשי העבירה המיוחסים לו, אך בשל כללי מידור מועצמים ואידיאולוגיה או אמונה דתית, אי אפשר להוציא מהעציר הודאה, והראיות האחרות אינן מספיקות להשיג הרשעה מתבקשת. סיבה נוספת למניעת זכות להתייעצות עם עו"ד היא כשיש ודאות קרובה שהעציר הוא פצצה מתקתקת בדרך לפיגוע.
יסודותיו של המעצר המינהלי נעוצים בחוק הבריטי שהונהג בישראל בתקופת המנדט (תקנות ההגנה - שעת חירום 1945) ובאמצעות תקנות אלה השלטון נלחם בכוחות ההתנגדות היהודית, בתקופה שקדמה להקמת המדינה. הבריטים הפעילו אותו בעיקר נגד ארגוני לח"י, אצ"ל, ההגנה ומנהיגי היישוב.
כשמדינת ישראל הוקמה היא לא ביטלה את התקנות הללו והן נקלטו במשפט הישראלי כפי שהן. רק ב־1979 הן הוחלפו בחוק ישראלי מתקדם ומפוקח יותר, אך עדיין נותרו כחוק דרקוני הנוגד זכויות אדם וכללי דמוקרטיה בסיסיים.
על פי החוק הישראלי התקף, קיים פיקוח משפטי מוגבל על המעצר המינהלי, אך לא במובן זה ששופט מחליט על המעצר. הסמכות להוציא צווי מעצר מינהלי היא בידיו של שר הביטחון. נציג בית המשפט - נשיא של בית משפט מחוזי - מעביר מפעם לפעם, ולא פחות מפעם בחצי שנה, ביקורת שיפוטית על הצווים, בודק את תקפותם ובוחן אם הם משרתים את מטרתם. על החלטת בית המשפט המחוזי אפשר לערער בפני בית המשפט העליון, ובנוסף לכך בפני העציר המינהלי פתוחה הדלת גם לעתור לבג"ץ נגד מעצרו המינהלי.
# # #
למרות כל הדברים החמורים והצודקים שנאמרים על המעצר המינהלי, לעתים נדירות אין מוצא אחר מלבד לעשות בו שימוש מדוד ומוגבל. אין סיבה לחשוד שבית המשפט העליון איננו מודע להפרת זכויות האדם ולשלילת החירות הכרוכות במעצר מינהלי.
בפסק דין מפורסם בעניין מוסטפה דיראני והשייח עבד אל־כרים עובייד - שנחטפו מלבנון כדי לשמש כקלפי מיקוח בפרשת הנווט רון ארד וישבו במעצר מינהלי שנים רבות - אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרון ברק: "שמירה על ביטחון המדינה היא אינטרס חברתי שכל מדינה מבקשת להגשימו. במסגרת זו מכירות מדינות דמוקרטיות שוחרות חופש ב'מוסד' המעצר המינהלי... הפרט נעצר בלא משפט מכוח צו המוצא על ידי הרשות המבצעת ... לא פעם אין העצור יודע - בשל טעמים של ביטחון המדינה - מהי התשתית העובדתית להחלטה על מעצרו".
בהמשך דבריו הוסיף ברק: "עם זאת, אין מנוס - בחברה דמוקרטית שוחרת חופש וביטחון - מאיזון בין החירות והכבוד לבין הביטחון. אסור שזכויות האדם יהפכו קרדום לשלילת ביטחון הציבור והמדינה". למרות הדברים הללו הורה בג"ץ להפסיק את המעצר המינהלי של השניים, מהטעם שהמשך מעצרם לא מגשים את תכלית הביטחון.
גם מדינה דמוקרטית, השואפת לחירות ולחופש של אזרחיה, רשאית, ולעתים חייבת, להתגונן מפני אלה מתוכה העומדים עליה לכלותה.