חצי שעה אני מנסה לכתוב את הטור הזה. כותבת ומוחקת. אולי מכיוון שאין לי כל רצון לשאת הספד, כי עודני ממאנת להאמין.

אני מנסה לחשוב על המילים הנכונות שיצליחו לתאר בצורה הטובה ביותר את האישה הנדירה הזו שהכרתי לפני קצת יותר משמונה שנים. אותה אישה שהייתה לי הזכות לחלוק איתה סודות מחדר ההלבשה, זו שידעה להבחין מיד ברגעי החולשה ולאסוף לחיקה את כל מי שהראה סימני שבירה. למה? אני חוזרת ושואלת את עצמי. למה דווקא היא - שדגלה באהבה, בסליחה, בחמלה, באנושיות, בעבודה עצמית ובהגשמת חלומות - נלקחה מאיתנו.
אתמול אחר הצהריים חוויתי לראשונה על בשרי את אכזריותם של מבזקי האינטרנט, משום שכשראיתי את הידיעה על מותה של רמה, רעדתי כפי שלא רעדתי בחיי. זה נחת עלי במפתיע, אפילו לא ידעתי שהיא הייתה חולה.
בפעם האחרונה שפגשתי אותה, לפני כמה חודשים, מחוץ לכותלי התיאטרון, היא עדיין הייתה יפה וחייכנית כהרגלה וחיבקה חזק כתמיד. בדיעבד זה לא מפתיע אותי, כזו הייתה רמה. אחוזת תזזית, מלאה בתשוקה, בחיוניות, בשמחה ובאהבה. ועוד לא אמרתי מילה על הכישרון. 


אומרים שאפשר ללמוד הרבה על אישיותו של אדם לפי הדרך שבה הוא מחבק. ורמה ידעה לחבק. אני כל כך אוהבת אותך. אין צדק, פשוט אין.