מתקבל אצלי יותר ויותר הרושם כי מאז הבחירות האחרונות, קמים להם בכל שבוע החסידים התורנים הדואגים לנפנף בדגל הנאורות הדוגל בחופש הביטוי, בחופש המחשבה ובחופש הפעולה, אלא שבפועל הם עושים רק את ההפך.

ולי, שעומדת בדרך כלל בקצה האחר של המתרס הפופולרי שנבחר בקלפי, נותר רק להוריד את הדגל לחצי התורן ולהתבייש.
הרשת גועשת ביממה האחרונה מפרשת צבי הנדל וח”כ תמר זנדברג, ומה שהחל כוויכוח לגיטימי על התנהגות בלתי ראויה בדיון בוועדה למלחמה בסמים, התהפך למיני־לינץ’ ברשת ולחלוטין לא מהסיבות הנכונות. אז הנדל חיקה את זנדברג בצורה מטופשת ומבישה. 
שוביניסטית? אין ספק. מגעילה? לכל הדעות. אלא שמה שהקים קול זעקה בפייסבוק היה דווקא טור הדעה של כתבת “וואלה!” הילה קובו, שכתבה נגד לבושה המתריס של זנדברג: “למה יו”ר ועדה בכנסת מגיעה בלבוש חושפני?” איני מסכימה עם טענתה של קובו ש”ישנה אפליה אופנתית לטובת נשים ונגד גברים”. וקצרה היריעה מלהסביר מדוע זה דווקא מאוד לגיטימי לחשוף כתפיים במדינה נאורה. תגובתה של ח”כ הכנסת זנדברג לקובו בטוויטר כי לא לבשה גופייה אלא שמלת וינטג’ היא לא רלוונטית מכיוון שזכותה המלאה ללבוש כל מה שנראה לה לנכון. אין טעם להכחיש, הרי לו גבר היה יושב לו בתחתונים בוועדת הכנסת, היינו עדיין מתעסקים רק במה שיוצא לו מהפה.

ללא צל של ספק, הייתה זו שטות איומה מלכתחילה לקשר בין המפגן הילדותי של הנדל ובין טענות על "חוסר הכבוד" שמזמינות זרועותיה החשופות של יושבת ראש הוועדה. וקובו, בין אם תרצה או לא, לא "כיסתה" את עצמה בכך שטענה כי היא "לא מקשרת בין שני הדברים, אך רק מזכירה". אלא שמנגד, וכאן אני דווקא נוקטת דעת מיעוט בקרב חברותי, הלינץ’ שעושים לקובו בעקבות הבעת דעה, גם אם אינה עומדת בקנה אחד עם משטרת הדעות הליברלית והנאורה, מצליח להוציא אותי מדעתי.
צקצקני הלשון, אלו התולים את דגל הנאורות על מרפסת ביתם, הפכו את קובו לאויבת העם, זו המצדדת ב”משטר האפל” ויוצאת נגד חופש הביטוי. שוב, איני מסכימה עם מילה שנכתבה, הטור שלה אפילו מכעיס אותי. ועל אף הטיעון ההגיוני של חברותי, המתעקשות כי קובו לעולם לא הייתה יוצאת נגד לבוש של גבר, נכון לרגע זה, אין אף אחד שישכנע אותי כי גם בליברליזם האוטופי ביותר אין משטרת מחשבות. אולי זה הזמן להפנות את כל אלו החושבים שמי שממרה את פיו של “המחנה הנאור” דינו תלייה בכיכר העיר אל מילון אבן שושן ואל הערך דמוקרטיה. הייתי מצרפת גם קצת חומר קריאה הנוגע להבדל בין לינץ’ לבין ויכוח. ככל הנראה בסיר הלחץ שבו מתבשל תמהיל הישראליות הרותח, יושבים שדונים קטנים עם קלשונים וממתינים בקוצר רוח לפליטת הפה הבאה. לי זה ממש נמאס.