אין מועד הולם יותר להפסיק לדחות היכרות מעמיקה יותר עם פרנק סינטרה מאשר יום הולדתו ה־100 החל השנה.

17 שנה מתוך ה־100 סינטרה לא איתנו, אבל שיריו, הו שיריו, למי שטרם מצא את הזמן להאזין להם באופן מסודר, יכולים להאיר את עולמו של אדם בעל השקפה קודרת וסופנית. בחלוף השנים נדמה שיצאו יותר אלבומי אוסף ומיטב להיטים מאשר אלבומים מקוריים, אבל מי שמרגיש מוכן וערוך נפשית לקפוץ ראש אל תוך הבריכה המרהיבה שהשירים משייטים בה כשיירה צייתנית של דגי זהב, לא יכול לבחור קופסה מדויקת יותר מאשר Ultimate Sinatra שיצאה השנה.
 
יחידת ה־101 (יש באוסף 101 שירים) היא המבחר האינטליגנטי, הנכון והכורך בתבונה גדולה את הקריירה הארוכה שלו, ומוסר את סינטרה מתחילתו כצעיר שדוף מהובוקן, ניו ג’רזי, ועד זקנתו שבה שב מפרישה בגיל 80 והוכיח – כווילי נלסון אחריו – שקול הוא אחד הדברים היחידים שאינו נכנע לגיל ולבגידת הגוף. גם בגפו, ללא ה־Rat Pack שהקיפו אותו וביניהם דין מרטין, סמי דיוויס ג’וניור, ג’ואי בישופ, פיטר לופורד ואחרים, נותר סינטרה הפרפורמר האמריקאי הגדול של כל הזמנים. גדול יותר מאלביס.
 
בעולם ציני ובחיים על הקצה, קל לשכוח את שיריו הגדולים והמהדהדים בתודעה: Fly me to the Moon, Summer Wind, That’s life, My Way, New York New York ואחרים. הדליקו את המזגן, ויסקי־קרח, ספה נוחה וסינטרה. 

It was a very Good Year. 
קלאסי
אף על פי שלא היה אלבום הסולו הראשון שלו, After the Gold Rush (35:17 דקות) התניע את קריירת הסולו של ניל יאנג. האלבום הוקלט בביתו של יאנג בטופנגה קניון, קליפורניה, בשלהי 1969, וראה אור ביולי 1970. ברשימת 100 אלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים שהתפרסמה ב”רולינג סטון”, ממוקם Gold Rush במקום ה־71. Deja Vu, שהוקלט עם חבריו קרוסבי, סטילס ונאש, לא נכלל ברשימה. מה שמעיד שבאותם ימים היה יאנג מקורי, יצירתי וחסר מנוחה יותר מחבריו הנינוחים.


ניל יאנג. איור: נעמי ליס-מיברג 
 
במקור היה האלבום הקצר והמרגש הזה אמור להיות פסקול לסרט. הסרט לא בא לעולם, ומה שנותר ממנו היא דעתו – הלא ממש חיובית – של יאנג על הימים האחרונים של שנות ה־60. נע מצלילי מיתרי מתכת אקוסטיים לדיסוננס גיטרות חשמלי, הוכיח יאנג כי עמדותיו המוזיקליות ריגשו כשם שהרגיזו. מבקרי הרוק של התקופה לא התנפלו על האלבום בחיבה גדולה, אבל הוא מכר 700 אלף עותקים רק באמריקה. 
 
בליץ הגיטרות הרעשני של יאנג ב־Southern Man זיכה אותו ארבע שנים מאוחר יותר בתגובה מוחצת של לינרד סקינרד הדרומית בהמנונה לדרום “בית מתוק אלבמה”. “שמענו שניל יאנג שר עלינו”, כתב ושר רוני ואן־זאנט, סולנה של הלהקה, שנהרג בהתרסקות מטוס ב־1977, “שמענו שמיסטר יאנג משמיץ אותנו. אני מקווה שניל יאנג זוכר שאנשי הדרום אינם זקוקים לו”.
 
After the Gold Rush הוא יהלום מוזיקלי נדיר בביצוע ובהגשה המוזיקלית, ואחד מהשיאים האלמותיים של הקריירה הארוכה של יאנג. רבגוני, מטופל באהבה, נע בזריזות ועוקץ כדבורה. לא עושים מוזיקה כזאת היום. גם לא ניל יאנג. 
חמוצים
זהו שדה מוקשים, אבל אפסע לתוכו בראש מורם. מכל מותגי המזון הישראליים, “אסם” היא החברה היחידה שאני בקשרי סחר איתה. הם מכינים שקדי מרק ואני קונה אותם באמזון. לרוב אני משתמש בהם במרק. לפעמים אני יושב עם המכל מול הטלוויזיה וגומע ממנו. 
לפני שבועיים כתבתי כאן על געגועי למלפפונים חמוצים, וגברת זריזה בשם זהבה, הנושאת בתואר מנכ”ל החטיבה הקולינרית, קראה את מצוקתי ושלחה לי מישראל מלפפונים חמוצים משומרים מבית השיטה, שאותם כינתה “חדשים וממרכיבים טבעיים בלבד”. מכיוון שבמשך כ־30 שנה שלחו לי מוצרים שלא ביקשתי ולא היה בהם שימוש, אני יודע שלא הכל נעשה לשם שמיים. נדמה לי ש”אסם” אינם זקוקים לתמיכת מהגר נידח כדי להישאר רווחיים. המלפפונים במלח היו טעימים לשיטתם, והדברים אינם נכתבים כדי להצדיק את קיומה של זהבה. 
גסטרו
הנחת העבודה המקוממת שבגלגולו החדש והמשודרג נחשב Russ & Daughters, הדליקטסן היהודי בלואר איסט סייד במנהטן, נגיש, פופולרי ואטרקטיבי יותר – בגלל שדור היורשים הצעירים השכיל להבין מה יש לעשות כדי למשוך את אצולת הממון, ופתח בית קפה מודרני צמוד – מרגיזה ומעציבה נאמני מקום כמוני, שעמדו בתור לפני 40 שנה בהמתנה לכריך פסטרמי. קדמה היא חרב פיפיות; תכונתה הבולטת שהיא בוגדת בוותיקים וקורצת לאלה שהלואר איסט סייד והאטרקציות הקולינריות שבו נחשבו בעיניהם לאזורי ספר מסוכנים.
 
לא רק שאוגוסט הוא החודש האומלל ביותר לביקור בניו יורק מכיוון שהאספלט רותח. כמחאה על יוזמת שדרוג הדלי’ס בתקווה שזה מה שיציל את מסורת הבישול היהודי־אירופי באמריקה מכליה, החלטתי להדיר רגלי מהיכלי הקישקע המתחרים במפעלות דונלד טראמפ. זה לא אומר שאינני מתגעגע למוצרים הנהדרים שלהם. 
 
לשם כך בדיוק יש ילדים. סטודיו הפילאטיס של בתי נמצא ליד “ראס” וגו’, ומיום שהיא זיהתה את הזקנה שקפצה עלי ואת האורח מכמיר הלב שבו אני נגרר מחדר לחדר ונאנח נגד עולם הולך ונעלם, היא עשתה לה מנהג: פעם בכמה זמן מגיע נהג המשאית החומה של אופס ושם בידי צידנית בד שחורה מצוננת בקרח יבש ובה מבחר אקלקטי מ”ראס”. במשלוח האחרון הגיעו סלמון מעושן מ־Nova Scotia, פרוס כה דק שאפשר לצפות דרכו בטלוויזיה; פרוסות Sable, דג לבן מעושן שהוא מעדן בעל פרופיל נמוך יותר; פיסות הרינג בשמנת; שקית בייגלס שמנים ואפויים על פי הספר; גבינת שמנת עם בצל ירוק; רוגאלך; חלבה ועוגת גבינה בנוסח ניו יורק. מתחתי את ההנאה הצרופה שבוע, והתענגתי על ההכרה שהילדה לא נפלה רחוק מהבטן.