1 אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, תתכנס ביום חמישי הוועדה למינוי דיינים לישיבה שקשה להפריז בחשיבותה. לאחר כמה שנים שבהן לא מונו כלל דיינים, לאחר שבית הדין הגדול נותר עם שני דיינים קבועים וגם הם אוטוטו פורשים ולאחר ששליש מהתקנים בבתי הדין האזוריים נותרו בלתי מאוישים - ימולאו סוף־סוף השורות. מספר כזה של דיינים שצפוי להיבחר - שבעה לבית הדין הגדול ו־24 לבתי הדין האזוריים - יש בו כדי לקבוע את דמותה של המערכת למשך שנים רבות. 

בית הדין הרבני, גם אם לרבים מאיתנו הוא נשמע כמו ביזנס של דוסים, נוגע בחייו של כמעט כל יהודי בישראל. הוא עוסק בנישואים ובגירושים, הוא פוסק בעניינים הקשורים למעמד האישה, הוא קובע איך ייראו חייהן של מסורבות גט, הוא דן במזונות ילדים ובמקרים רבים גם בשאלה מיהו יהודי. גם מי שבוחרים לברוח ממנו כדי להינשא בקפריסין יגלו שהם לא יכולים בלעדיו אם ירצו להתגרש. חיפוש קל ברשת יגלה שלבית הדין הזה יש יכולת להוציא את הנשמה גם למי שמשוכנע שאין לו כזו. 
 

כל אלה היו אמורים להוביל את הציבור החילוני להביע התעניינות עמוקה ומעורבות גדולה בנעשה בבית הדין, אבל זה לא קרה מעולם. באופן היסטורי בחרו מנהיגיו הפוליטיים של הציבור החילוני, מימין ומשמאל, לעצום עין ולהתעלם ממה שעובר על מצביעיהם ביומיום בבתי הדין הרבניים. פעם אחר פעם, כשנזקקו לאצבע של החרדים בהצעה על שלמות הקואליציה, על התקציב או על אלף ואחת סוגיות אחרות, העדיפו לזרוק להם את מינוי הדיינים ולאפשר להם לעשות בו כרצונם, כאילו מדובר במוסד שעוסק בעניינים שבין חסידות גור לבעלז, ולא במשהו שנוגע בכל יהודי בישראל.
 


הכל יקום ויפול אצל השר שטייניץ. צילום: מרק ישראל סלם


זו הייתה הפקרה מודעת של פרצופה של המדינה. הפקרה שמילאה במשך עשרות שנים את בתי הדין בדיינים חרדים שלא שירתו בצה"ל, שבחרו לא להיות מעורבים מדעת עם הבריות, שפסיקותיהם הקיצוניות הכבידו עולן על רבים וחלשים. זה היה משחק ידוע מראש. הפוליטיקאים החילונים היו שולחים לבתי הדין דיינים מחמירים, וכשאלה היו מנפיקים פסקי דין פוגעניים כלפי נשים, היה עולה לשידור הפוליטיקאי התורן, זה שאתמול היה אחראי למינוים, ומקונן על ההקצנה הדתית.
 

קשה מאוד להבין איך בכל המאבקים על דמותה של המדינה נותרו בתי הדין הרבניים מאחור. איך הושקעו כל כך הרבה אנרגיות בחוקי הגיוס שלא משנים הרבה, בעוד שהמקום שבו נחתכים חייהם האישיים של מאות אלפי ישראלים נשכח בצד. 
 

זהו תחום נדיר, חריג וייחודי, שהיה יכול והיה חייב להביא לשילוב ידיים בין הרוב החילוני והמסורתי, מימין ומשמאל, לבין הציונות הדתית. זה תחום שאין בו מחלוקות על כיבוש והתנחלויות או על ערבים ויהודים. המועמדים לדיינות שהציב המגזר הדתי־לאומי - שהיו מאז ומתמיד פתוחים הרבה יותר, קשובים הרבה יותר לאישה ולמעמדה ומחוברים הרבה יותר לעולם הישראלי הרחב - היו מביטים כלא מאמינים כיצד מנהיגי הציבור החילוני מתעלמים מהם, ובאופן בלתי נתפס בוחרים ללכת עם הפוליטיקאים החרדים. ברית האחים האמיתית והמתבקשת כל כך נדחקה הצדה שוב ושוב בגלל פוליטיקות קטנות. 


אחריות היסטורית

 

גם הממשלה הנוכחית הפקירה בידיים חרדיות את כל האחריות לענייני דת ומדינה. בנימין נתניהו העניק לש"ס ביד אחת את תיק הדתות, כשביד השנייה הוא נוטל משרת המשפטים, איילת שקד, את האחריות לוועדה למינוי דיינים. כדי להבין עד כמה הפך העסק הזה לחצר אחורית זנוחה וכמה הזוי היה המינוי של יובל שטייניץ ליו"ר הוועדה, צריך רק לדמיין מה היה קורה פה אם מישהו היה מעלה על דעתו להעמיד בראש הוועדה למינוי שופטים את שר האנרגיה במקום את שרת המשפטים. 
 

"יש לנו אחריות היסטורית נדירה, שלא הייתה כדוגמתה", הסבירה לי השבוע ד"ר רחל לבמור, חברת הוועדה, "כמות המינויים שאנחנו הולכים לאשר תקבע לדורות קדימה את הקו ההלכתי עבור כל האזרחים היהודים בישראל. אנחנו, בהצבעה שלנו, נקבע את הגישה ההלכתית בכל מה שנוגע למעמד האישה, לנישואים ולגירושים, לשאלה מי יוכל להתחתן עם מי, מי יישאר מעוכב נישואים, מיהו יהודי ומי לא יוכר ככזה". 
 

חמישה חרדים יש בוועדה, מתוך 11 חברים. שני הרבנים הראשיים לישראל, שני הדיינים האחרונים שנשארו בבית הדין הרבני הגדול וח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה. ארבע נשים ניצבות מולם, מן הצד השני. שרת המשפטים איילת שקד, ח"כ רויטל סוויד, נציגת לשכת עורכי הדין עו"ד אפרת רוזנבלט והטוענת הרבנית רחל לבמור. מכאן ברור עד כמה חשוב תפקידו של יו"ר הוועדה, השר שטייניץ. הצטרפות שלו לחרדים מעניקה להם רוב. הצטרפות שלו יחד עם נציג לשכת עוה"ד אשר אקסלרוד לנשים ולציונות הדתית מהצד השני, הופכת את הקערה על פיה. 
 

אם נביא בחשבון שמעל השר שטייניץ נמצא ראש הממשלה נתניהו, הרי ברור שבידיו לקבוע הכל. ברצותו, ייקח את בתי הדין אל מקום מתקדם, המכבד את מעמדה של האישה. ברצותו, יסגור דיל עם ש"ס ויסיג את כולנו לאחור.
 

במשך שנים התקבלה, לא ברור על מה ולמה, פרקטיקה משונה של חלוקת השלל. שליש ממכסת הדיינים מקבלים החרדים האשכנזים, שליש מקבלים החרדים הספרדים, שליש נוסף הולך לציונות הדתית. זו חלוקה שערורייתית. הסיטואציה שבה משהו כמו 90% מהציבור מפקידים את המפתחות לקביעת חייהם ל־10% שרואים את העולם הפוך לגמרי מהם, היא בלתי נתפסת. אלא שעם האוכל והכוח גדל גם תאבונם של החרדים. אלה כבר מזמן לא מסתפקים בשני השלישים שלהם. הם דורשים לעצמם זכות וטו גם על השליש הדתי־לאומי. מי שנחשב פתוח מדי, מתקדם מדי או סתם מזוהה עם ארגון רבני צהר, יכול למצוא עצמו מועמד טוב לפסילה.
 

את הרב אוריאל לביא, לדוגמה, החרדים לא מוכנים לקבל לבית הדין הגדול בגלל פסק הדין פורץ הדרך שלו, שהעניק באופן חד־צדדי גט לאישה שבעלה מחוסר הכרה במשך שנים רבות. הרב עו"ד דוד בס פסול מבחינתם בגלל העבר שלו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובגלל ההווה שלו כמרצה באוניברסיטת תל אביב. הרב בניהו ברונר נושא איתו כתם כיוון שהוא משמש, לא עלינו, אב בית דין לגיור. על הרב ניר ורגון יש איקס מכיוון שלקראת הדיון בהצעת חוק שביקשה להרחיק מהממשלה למשך 14 שנים מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, חיבר בשם ארגון צהר חוות דעת הלכתית, שאם הייתה מתקבלת, אריה דרעי לא היה מתמנה לשר. אם זה היה תלוי באנשי ש"ס, מספר הדיינים בני הציונות הדתית היה נושק לאפס. 


בידיים של שטייניץ


לפני כחודש החליטו שר הדתות דוד אזולאי והרב הראשי הספרדי יצחק יוסף להתחכם והודיעו על כוונתם למנות "דיינים עמיתים" לבתי הדין האזוריים. מה זה דיינים עמיתים? אלה דיינים שכבר פרשו לגמלאות, ושעד הגיעם לגיל 75 אפשר לצרף אותם כדי למלא חוסרים בבתי הדין. הרשימה שהציגו השניים לא הפתיעה איש. כמעט כולם רבנים, שנוכח עמדותיהם ופסיקותיהם בירכו ארגוני הנשים "ברוך שפטרנו" כשיצאו לפנסיה. השר והרב הראשי מבקשים להחזיר למערכת את חלקם במינוי לארבע שנים.
 

זה איננו מהלך תמים. מלבד הניסיון למלא שוב את השורות ברבנים מחמירים, בש"ס וביהדות התורה יודעים שכל מינוי כזה מייתר מינוי של מישהו אחר, אולי אפילו ציוני, רחמנא ליצלן. גם כאן כמעט הכל יקום וייפול אצל השר שטייניץ.
 

בנוסף, אם לא די בכך, תצטרך הוועדה לקבוע אם היא מבטלת את ההחלטה שהתקבלה בתקופתה של השרה ציפי לבני - החלטה שניסתה לעצור את מגיפת הנפוטיזם במערכת. הוועדה אישרה אז למנוע מקרובי משפחה של דיינים ושל חברי הוועדה למינוי דיינים להיבחר. החרדים רוצים עכשיו להחזיר עטרה ליושנה. הבן של הרב ציון בוארון והגיס של הרב דוד לאו - שניהם חברי הוועדה למינוי דיינים - ממתינים עכשיו להחלטה, יחד עם עוד כמה בני דודים וחתנים של דיינים מכהנים. 
 

כשעוברים על רשימת המועמדים ועל רשימת הדיינים המכהנים, כמעט מצחיק להיזכר באותו סעיף המופיע ב"כללים למינוי דיינים", סעיף המדבר על כך ש"תינתן עדיפות למועמד היושב בתוך עמו, המעורה בחיי החברה בישראל, כגון מי ששירת בצבא ההגנה לישראל...". ד"ר לבמור סיפרה לי השבוע כי מועמדים חרדים סיפרו לה שרצו ללכת לאקדמיה אבל חששו לעשות זאת לאחר שהבינו שבכך הם קוברים את סיכוייהם להתמנות לדיינים. 

הנשים בוועדה נמצאות, כאמור, במיעוט. ארבע מתוך 11. את הכוח שלהן הן שואבות מהעובדה שלצורך מינוי לבית הדין הגדול צריך תמיכה של שמונה מחברי הוועדה ואת זה אפשר להשיג רק בשיתוף פעולה ובהסכמות איתן. 
 

אבל הכל, כמו במתווה הגז, חוזר בסופו של יום לידיים של נתניהו ושל שטייניץ. שלהם ושל מפלגת הבית היהודי, שמנהיגה, נפתלי בנט, לא הותיר עד היום רושם של מי שהעסק הזה נוגע לו. אם מישהו היה מכין רשימה של נושאים שהבית היהודי יהיה מוכן לשבור את הכלים למענם, בית הדין הרבני, הנוגע לכלל ישראל, היה נשאר מחוץ לדף. בסוף השבוע הזה נדע עד כמה היו מוכנים ראש הממשלה ונציגו למכור את החברה היהודית־ישראלית ואת מצביעיהם תמורת הישרדותם הפוליטית. 

2 שני אנשי חינוך העסיקו ביום שני את טלי ליפקין־שחק, שהגישה את "מה בוער" בגלי צה"ל. הראשונה, שלא היה ברור אם תמונה או לא תמונה למנהלת בית ספר באשקלון לנוכח חתימתה בעבר על עצומת תמיכה בסרבני שירות ביהודה ושומרון. השני, מורה רמת־גני שצולם כשהוא נוטל חלק בהפגנה שבה הוכה חייל צה"ל בכפר נבי סאלח.
 

לליפקין־שחק, כך נראה, לא הייתה בעיה עם מעשיהם של שני המורים. לא עם עצומת הסרבנות של זו, ולא עם ההשתתפות בהפגנה האלימה של זה. היא עשתה מאמצים ניכרים לאוזן, בעיקר כדי להגן על המורה מנבי סלאח. "הוא נראה עובר על המסך ולא משתתף בפועל בהכאת החייל", העירה לישראל זינגר, ראש עיריית רמת גן, וגם הסבירה לו שכשהמורה משתתף בהפגנה כזו הוא "נותן בכך דוגמה לאזרחות פעילה. אולי זו לא רק זכותו, אלא גם חובתו. זה חלק מהמסרים שצריך מורה ערכי להעביר... אולי זה לא נגד החיילים אלא נגד הכיבוש. אולי דווקא לבו איתם. עם החיילים". 
 


טלי ליפקין שחק. צילום: ראובן קסטרו


כדי שהדברים יהיו ברורים, הביאה ליפקין־שחק חיזוק בדמותו של ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה. זה שמכנה את צה"ל "צבא ההתקפה לישראל", זה שלפני כמה שנים התנגד למפגשים של קציני צה"ל עם מורים בבית הספר שלו, זה שבכתבה בערוץ 10 הסביר שיום הצדעה לפצועי צה"ל במערכת החינוך זה משהו שמזעזע אותו כי "לחנך ילד בכיתה א' להקרבה למען המדינה זה דבר לא הומני". 
 

ראשית, חשוב לעשות סדר בכל מה שקשור לנעשה בנבי סלאח, שכן ליפקין־שחק, כך נראה, לא הייתה שם מעולם. ובכן, מדובר בריטואל שבועי שבמסגרתו מתאספים צעירי הכפר ואורחיהם ותוקפים באבנים את חיילי צה"ל. חלק מהם עושים זאת בפועל. אחרים, כמו המורה מרמת גן, תומכים במאבק בלי ללכלך את הידיים. בין אלה לאלה אין הבדל גדול. מי שבא לאירועים בנבי סלאח לא "עובר על המסך ולא משתתף", כמו שניסתה הסנגורית ליפקין־שחק לתאר. נבי סלאח זה לא צומת הקריה בתל אביב. לא עוברים שם במקרה. מי שנמצא שם יודע בדיוק לאן הוא בא ואיך נאבקים שם בחיילי צה"ל. 
 

גלי צה"ל היא תחנת רדיו ציבורית. לא סתם ציבורית. היא תחנת הרדיו של חיילי צה"ל. גם של אלה שסופגים את האבנים בנבי סלאח. בכלי תקשורת אחרים אווירת הסלחנות כלפי מי שנוטלים חלק בהפגנות אלימות נגד חיילים היא תופעה מרגיזה. בגלי צה"ל - הבית של החיילים - היא בלתי נסבלת. 

3 לפני קצת יותר משנה סיפרתי כאן בהרחבה את סיפורו של תצהיר שקרי שהגיש מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב יוסי פריינטי, לבג"ץ. פריינטי ניסה ככל יכולתו למנוע את כניסתו של יהודה גליק להר הבית ויחד עם הפרקליטות הוא סיפר לבג"ץ שגליק הוא סכנה של ממש לשלום האזור, שאם הוא יעלה להר הבית חיי כולנו פה יעמדו בסימן שאלה, ובאופן ברור יותר, ש"בנסיבות העניין יש הכרח למנוע את כניסתו של העותר להר הבית לעת הזאת, וזאת לשם מניעת סכנה לפגיעה קשה בשלום וביטחון הציבור".
 

24 שעות לאחר הגשת התצהיר הזה, בעקבות הסכמתו של גליק לבטל תביעת פיצויים שהגיש נגד המשטרה ונגד פריינטי אישית, התיר לו האחרון לעלות אל ההר כאילו לא הזהיר רק אתמול שהעלייה הזאת תהרוג את כולנו. למה שיקר מפקד המחוז לבג"ץ? כי הוא היה יכול. כי הוא ידע שבכל מה שקשור להר הבית יש לו היתר לעשות מה שירצה. 
 

בארגון חוננו מייצגים בשנה האחרונה שורה של אנשים המתקשים לעלות אל הר הבית. כולם עלו אליו בעבר. כולם עוכבו מתישהו לחקירה בטענות שונות ומשונות, חקירה שלא נמשכה מעולם ולא הבשילה מעולם לכתב אישום. כולם הגיעו שוב למקום רק כדי להתבשר בהפתעה שההר סגור בפניהם. למה? ככה. מי החליט? המשטרה. על סמך מה? על סמך כלום. איש מהאנשים האלה לא קיבל הודעה מסודרת. איש מהם לא זומן לשימוע. איש מהם לא קיבל הזדמנות להסביר לאנשי המשטרה שאולי הם טועים. 
 

עורך הדין של חוננו, מנשה יאדו, החל פונה אל המשטרה שוב ושוב בניסיון להבין מה קרה ומדוע מונעים מלקוחותיו את הכניסה אל ההר. בשם אחדים מהם הוא שלח מכתבים במשך חודשיים, בשם אחרים במשך תשעה חודשים, ובמשטרה אין תגובה. לא מכתב "נתקבל", לא "נשקול ונשיבך דבר". כלום. 
 

לחלק ממנועי הכניסה הבטיחה המשטרה לערוך שימוע, אולם זה לא נערך מעולם. שלושה מהם הופתעו לשמוע על הגזירה דווקא לאחר שבית המשפט קבע ש"אין נגדם ראיות המקימות חשד סביר". שניים נוספים בית המשפט הרחיק לחודש אבל המשטרה החליטה על דעת עצמה שבא לה הרבה יותר. 

ב־5 באוגוסט, לפני כחודש, נשבר לעו"ד יאדו והוא החליט לפנות ליחידה לתלונות הציבור במחוז ירושלים של המשטרה, וגם לשלוח העתק מתלונתו אל מבקר המשרד לביטחון פנים. 24 שעות אחר כך, לאחר התעלמות שנמשכה חודשים ארוכים, שיגר אליו מפקד מרחב דוד, ניצב משנה אבי ביטון, תשובה: "בתאריך 6 באוגוסט 2015 בוצעה בדיקה על ידי הח"מ כאשר בסיומה נמצא כי בעת הזאת אין מניעה להכנסת הר"מ לשטח הר הבית". 
 

ביטון צירף את כל רשימת המנועים, מהראשון עד האחרון, כל אלה שעד אתמול היוו סכנה גדולה, ומהיום הפכו בלתי בעייתיים בעליל. בלי להסביר למה לא ענה במשך חודשים. בלי לנמק מדוע מנע מהאנשים לממש את זכותם ולעלות אל הר הבית. בלי להתנצל. כשמדברים על הצורך לטלטל את המשטרה ולבער את התרבות הרקובה שפשתה בה, על זה בדיוק מדברים.