הייתי פעם בסדנה מדהימה ששינתה את אופן ההסתכלות שלי על העולם ועל היכולות שלי. סדנה שהצליחה להפוך אותי מבפנים החוצה, ושנתנה לי כלים לעשות מה שאני באמת רוצה לעשות. בקיצור, סדנה מוצלחת מאוד. דיברו בה על הרבה דברים, ואחד מהם הוא על "לנסות". הרי כולנו מסכימים שאין רע בלנסות, נכון? אפשר להשתדל, לפעול למען, להתאמץ להשיג משהו. זה יפה, זה מראה על נכונות, זה צעד ראשון לקראת.
אז זהו, שלא. אף על פי שהסדנה הייתה לפני 17 שנה, אני זוכרת בבירור את המנחה אומר: "אל תנסו לעשות משהו, פשוט עשו אותו!" קולו הדהד בי כשראיתי מצגת בהרמת כוסית אצל בכיר במערכת הביטחון שאליה הוזמנתי השבוע. המצגת פתחה בכותרת: "מנהלים מאמצים", ומתחתיה היה כתוב: "מאמץ להגנה בגבול המזרחי"; "מאמץ להגנה באיו"ש"; "מאמץ לבניין הכוח".
לכאורה, בצה"ל בחרו לפרט בענווה את משימותיהם. למעשה, זה הבהיר לי שוב איך מתנהל צה"ל: הוא משתדל. הוא מנסה. הוא מתאמץ. כלומר, מכסת"ח את עצמו מראש. הבעיה היא שמדובר בצה"ל, במי שאחראי לביטחוננו, ולא בילד בן 4 שיש לעודדו לעשות משהו. צה"ל זה צבא. הוא אמור להוביל. לנצח. להילחם. לא להשתדל. כי כשמשתדלים, לפעמים לא מצליחים, ואז זה לא נורא, כי השתדלנו. אבל כשמדובר בצבא, אין מקום ל"כמעט", ולא מקבלים נקודות על השתדלות. וכשמדובר בצבא ההגנה לישראל, ארץ שקשה מאוד להגן עליה, אין מרחב לטעויות. אם צה"ל ייכשל במאמצו להגן על הגבול המזרחי, לדוגמה, אבדנו.
במפגש דובר רבות על נוהל הפתיחה באש. הבכיר ניסה לצייר אותו כפשוט, אך אפילו הוא התבלבל וסתר את עצמו פעמיים במהלך ההסבר. הנוהל הצה"לי מתבסס על שני עקרונות מוסר: "לא תרצח" ו"הקם להורגך השכם להורגו". תראו כמה זה מסובך, ומה המערכת המשפטית דורשת מחייל בן 18 בשדה הקרב (כן, מדובר בשדה קרב, אם למישהו עדיין יש ספק בכך):
ניקח פלסטיני, נציב מולו חייל. לפלסטיני יש בקבוק תבערה ביד. הוא עדיין לא זרק אותו, אבל סביר להניח שהוא יזרוק (אם החייל יפעל, הוא יצטרך להוכיח את הסבירות הזאת בבית המשפט). על פי הנוהל הצה"לי, החייל נמצא בסכנת חיים (שאותה יצטרך להוכיח בבית המשפט. נאחל לחייל בהצלחה). במצב זה, לחייל יש אישור "לבצע ירי על מנת להסיר את האיום". בנוהל לא מוגדר כיוון הירי, אבל רוח המפקד הובעה במפורש במפגש שבו נכחתי: "החוכמה היא להפעיל מינימום כוח".
כלומר, מול הפלסטיני שעומד לזרוק עליו בקבוק תבערה, החייל משחק את המשחק הבא: מהו מינימום הכוח שאני צריך להפעיל כדי להסיר את האיום ושלא אתבע על ידי מערכת המשפט הצה"לית, שאמורה להגן עלי? הרי "סכנת חיים" ורמת הכוח שיש להפעיל על מנת להסיר את האיום הן פרמטרים סובייקטיביים. הם מבלבלים. הם מאטים את הפעולה. הם עלולים להיגמר במות החייל. הם כנראה ייגמרו בתביעה שתגיש נגדו הפרקליטות הצבאית, ואז החייל יצטרך להוכיח שהיה בסכנת חיים ושהשתמש במינימום כוח כדי להסיר איום זה.
יתרה מזאת, הוציאו מתורת הלחימה את האינסטינקט הבסיסי לשרוד. זהו המנגנון המפעיל את האדם השפוי והחמוש לירות במי שרוצה להרוג אותו. מוזר שצריך לכתוב את זה בכלל, אבל זאת המציאות. הנוהל הנ"ל דורש מהחיילים להיות על־אנושיים.
נחזור לדוגמה: המחבל זרק את בקבוק התבערה. עכשיו הוא כבר מסכן את חיי החייל, וברגע שבקבוק התבערה עזב את ידו אנחנו עוברים באופן מיידי, אבסורדי ומקומם, לעיקרון המוסר השני. עכשיו, אחרי שניסו לרצוח אותנו, אומרים לנו "לא תרצח", ואנחנו הופכים להיות החשודים המיידיים בכל מה שיתרחש מכאן ואילך.
כשהמחבל השליך את בקבוק התבערה, הוא הפך להיות חשוד בביצוע פשע, ולכן יבוצע לעברו נוהל מעצר חשוד. בנוהל צריך החייל לצעוק "עצור!", לאחר מכן "עצור או שאני יורה!". אם המחבל לשעבר, החשוד בהווה, אינו עוצר מסיבות השמורות עמו (אולי הוא מכיר את הנוהל חסר השיניים הזה), החייל יכול לירות באוויר. זהו.
כנראה שהמשך הנוהל של ירי לפלג הגוף התחתון בוטל מאז התקרית של מח"ט בנימין ("כנראה", משום שהבכיר סתר את עצמו בפגישה. בפעם הראשונה שהסביר את הנוהל אמר שעוצרים אחרי ירי באוויר, ובפעם השנייה - עוצרים אחרי ירי לפלג הגוף התחתון). אלא אם כן המחבל שב לסכן את החייל (ע"ע "הקם להורגך" וגו'), ואז הירי מותר, החייל נותר בלי הרבה מה לעשות. כל מה שנותר לו הוא להביט במי שרצה ליטול את חייו מתרחק והולך, כנראה בדרך לעוד פיגוע מוצלח.
יצאתי נבוכה ומבולבלת מאוד מהרמת הכוסית, ולא בגלל האלכוהול. האובך שהקיף הכל רק העצים את תחושת האמורפיות הכללית. אני מבינה ומקבלת תחושה כזאת כשמדובר בסדנת ויפאסנה על גג בדרמסאלה, אבל בצה"ל נדמה לי שצריך להיות קצת יותר מוחלטים. בואו נהיה ברורים, בלי "נדמה לי" ובלי "קצת". חיילי צה"ל צריכים פקודות ברורות. משהו כמו: "אם אתה רואה אויב (זה הזמן, אגב, להגדיר אותו) המסכן או סיכן את חייך - תירה בו על מנת להרוג". ככה יהיה קל יותר לחיילים לצאת למבצע, ככה הערבים ינסו פחות להרוג אותנו, וככה הפחד מבית המשפט לא ינהל את הצבא.
שנה טובה. שנה של הצלחות ולא של השתדלויות. שנה של ניצחונות ולא של מאמצים. שנה קלה, פשוטה, שקטה. ואם יורשה לי רגע של תמימות ילדותית ומנותקת מהמציאות: שנת שלום.