באוהל לבן גדול על גבול ירדן, דומה מאוד לאוהל שאירח את טקס חתימת הסכם השלום לפני 21 שנים בעין עברונה, בערבה המישורית והיבשה, כמה קילומטרים צפונית לאילת, התכנסה השבוע שורה של קצינים, מומחים לאיכות הסביבה ואנשי מודיעין לביקור בזק של ראש הממשלה בנימין נתניהו יחד עם שר הביטחון משה יעלון ושר התחבורה ישראל כץ.



21 שנים אחרי חתימת הסכם השלום - 21 שנים שבהן ירדן הפכה להיות הגבול השקט והיציב ביותר, אבל הפחות מושקע כספית מכל גבולות המדינה - קיבל ראש הממשלה שורה של נתוני מודיעין שחוזים את האיומים הבאים. במילה אחת: האיום הפך מ־ח' ל־ט'. עלינו כיתה.



ציר ה־ח' הוא אותו מסלול מאיים שעשו מחבלי חמאס מרצועת עזה לתוך מדבר סיני בשליטת מצרים, ואחר כך פנו שמאלה לכיוון ישראל כדי לחדור משם ולעלות בחזרה צפונה לפגיעה בישראל. ציר ה־ח' היה על הכוונת המודיעינית של ישראל שנים ארוכות, עד שהושלמה הגדר בדרום, שמונעת כמעט לחלוטין את הפרצה היבשתית שאפשרה כניסת סמים, פליטים ומסתנני עבודה, סחר בנשים וכמובן גם טרור.



בימים אלה, כאשר קבוצות הבדואים האלימות בסיני הצטרפו בחלקן לדאע"ש, הגדר היא הכרח. מחסום חיוני המאפשר במידה רבה - יחד עם תפיסת ביטחון חדשה בגבול בדרום - היערכות לאפשרות של הימצאות כוח אסלאמי עוין, שנלחם מול שלטונות מצרים הנוכחיים בשטח שאמור להיות מפורז מנשק על פי חוזה השלום. כוח שיכול בכוונה לנסות לפגוע בישראל, כחלק מהמאבק שלו בגנרל א־סיסי, מתוך רצון לאתגר את חוזה השלום הקר, וסתם כי זה חלק מהאידיאולוגיה שלו לפגוע ביהודים.



אז אחרי שציר ה־ח' נחסם באופן כמעט מלא, המחבלים עלו כיתה לציר ה־ט'. המסלול מתחיל ביציאה מעזה דרך סיני שבשטח מצרים לירדן, ומשם עלייה צפונה לאורך גדר התיל הרעועה כדי לחדור לישראל. הגששים הראשונים הם תמיד עבריינים. סמים עוברים כבר כך, גם נשים הנמכרות לעיסוק בזנות. הטרור, טענו אנשי המודיעין באוהל הלבן על הגבול לא רחוק מיוטבתה - הטרור בדרך.



זה בדיוק מה שנתניהו רצה לשמוע: הצדקה סופית וברורה להחלטה שלו להקים גדר. עוד גדר בקטע הראשון מאילת עד תמנע. הנימוק הראשוני הוא הגנה על שדה התעופה המתוכנן, אבל בגדול זו מורשת נתניהו: גדר גבוהה מול שכנים רעים, או שכנים שיכולים להיות רעים.



פה נכנסת ישראל לבעיה מדינית רגישה. כולם מבינים מה עומד מאחורי הגדר הזאת: החשש האמיתי שירדן תקרוס. זה לא מופרך, וזה הסיוט האמיתי של ישראל. ירדן שומרת באופן אפקטיבי ומעורר הערכה על הגבול. שליטה מודיעינית וביטחונית וכמעט אפס חדירות. אבל בשיטפון האסלאמי באזור, ספק אם ירדן תשרוד במתכונתה הנוכחית. אסור לדבר על זה, בטח לא בכירי ממשל או צבא, אבל זו האמת המרה האפשרית.



עמוס גלעד, ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, דיבר השבוע על התהפוכות באזור בכנס המדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא דיבר על כך שיש אפשרות שההתנהגות המטורפת והאכזרית של דאע"ש תגרור את ארה"ב והמערב למלחמה קשה יותר נגד הארגון. הוא טען שאם דאע"ש - שפועל מעיראק ומשם צפונה ומערבה בתוך סוריה - יידחק על ידי כוחות המורדים או אסד, הוא עשוי לרדת דרומה לכיוון ירדן. גלעד ציין שירדן גובלת כעת במזרח עם דאע"ש ובצפון עם אל־קאעידה, שתפס חלק נכבד מהגולן הסורי, כך שגם אנחנו בבלגן הזה.



עכשיו תוסיפו לזה את הכרזות קאסם סולימאני, ראש "כוח קודס" המהפכני של איראן, שדיבר על פתיחת חזית מזרחית מול ישראל מתוך ירדן, ומעצר של כמה מחבלים של חיזבאללה בממלכה ההאשמית, ותקבלו את תרחיש האיום של קרב הענקים הסוני־שיעי בחצר של ארמון המלך עבדאללה ובחצר האחורית שלנו.



***

אולי בימין כאן יש עוד מי שממלמלים שירדן היא פלסטין, אבל זה יותר קרוב לדאע"שסטן. לכן דרושה גדר ויותר מזה: דרושה יוזמה מדינית שקטה שמסייעת למלך להשיג שקט פנימי. כרגיל, בכל מה שקשור לעניינים הביטחוניים, ישראל יעילה, פעילה ומועילה, ובתחום המדיני כושלת בכל מאמץ שדורש תחזוק המערך הערבי המתון.



לגדר צריך להוסיף אלמנט מדיני. משהו חיובי, משהו שמשדר שכנות ושותפות, ולא רק חשש והתגדרות. כי הגדר מגדירה את ירדן כאיום פוטנציאלי ואת זה צריך לרכך ולהסוות, ולהוסיף דבר מה נוסף. הצינור המשותף, גלגולו הצנוע של תעלת הימים, הוא מהלך בכיוון הנכון אבל אפשר לעשות יותר, הרבה יותר.


אם ממשיכים עם תוכניות נתניהו לעתיד, מגיעים לעוד מוקש מדיני: הגדר מים המלח צפונה, עד מפגש הגבולות עם סוריה בחמת גדר. זו לא רק גדר, זו הגדרה מדינית ברורה: ישראל קובעת שזה הגבול המזרחי שלה. נקודה. וגם קו מגודר.



מהלך כזה עשוי להיות עילה למשבר מדיני ואפילו לעימות מדיני וצבאי בשטח. ישראל תהיה חייבת את תמיכת ארה"ב, או לפחות הסכמה שבשתיקה, ולכך דרושים קשר ישיר, הבנה ורגישות. כל מה שאין כרגע בין נתניהו לברק אובמה. הנשיא האמריקאי רואה בנתניהו - במידה רבה של צדק - עורב שחור, רואה שחורות, פסימיסט וחששן, שלא מבין איך מייצרים תקווה.



נתניהו מצדו מציג את כל מה שקרה באזור כהוכחה לכך שזהירות וחששות אכן מתגשמים במזה"ת, ורואה באובמה ליברל נאיבי שחושש מעימות ונותן בידי המעצמה האסלאמית המסוכנת מכולן חכות כדי לדוג דגים ישראליים בים הערבי־מוסלמי של המזה"ת. דבריו של מנהיג איראן, עלי חמנאי, השבוע היו הוכחה ניצחת לחששות של נתניהו.



אבל אחת הבעיות בגישה המסוגרת הזאת היא שמרוב היערכות לשיטפון מבחוץ, ישראל לא ערנית מספיק לחורים מבפנים. אף שהאיום שלו להתפטר נשמע מגוחך, אבו מאזן עם חצי רגל בחוץ. אם יתפטר, הוא יקבע תקדים היסטורי: מעולם לא התפטר מנהיג ערבי. מעולם. הם נפטרים או נרצחים או שנפטרים מהם. מצד אחר, ישראל שאננה. צוק איתן, הקיץ השקט בעזה, התחושה שמדיניות ההרתעה עובדת נכון לרגע זה והתחושה המוצדקת שיש עייפות מכל מאבק מזוין עם ישראל - כל אלה מייצרים תחושה של חסינות.



אבל משהו קורה שם, כלומר פה. כרגע זה מתבטא בעוד אבנים ובקבוקי תבערה אבל, וזו הערכה שלי, נוצר מתח שנובע מחשש אמיתי ומוצדק שהכל תקוע, שאין שום אופק. מצוקה כלכלית ורוח אסלאמית של מהפכה באזור עשויות להפוך את השטחים - שרוב אזרחי ישראל מזמן שכחו אותם בין משבר הדיור, למתווה הגז ומחירי המילקי - לעוד חזית מורכבת ואולי גם אלימה. פה דרושה לא רק גדר, אלא גם הגדרה ברורה של מה ישראל רוצה ולאן היא מעוניינת להוביל בתקופה מורכבת שעוד עלולה להיות גם נפיצה.



הכותב הוא הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2


[email protected]