לכבוד נשיאת ברזיל הגברת דילמה רוסף,  

אנחנו, אזרחים מודאגים נאמני ארץ ישראל, פונים אליך בכל לשון של בקשה כדי שלא תמשיכי את העסקתו של אנריקה דה סילביירה סרדיניה פינטו כשגריר ברזיל בישראל. עצם שהייתו כאישיות דיפלומטית בארצנו פוגעת ביחסים בין המדינות וברגשותינו הלאומיים. 
 
כידוע, פינטו הוא איש שמאל פרו־פלסטיני, שהתבטא בעבר בעד הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים, תוך גירוש היהודים היושבים שם. ב־24 במאי 2015 פרסמה התקשורת הברזילאית את עמדתו הבלתי דיפלומטית בעליל, ובה הבהיר ששום הסדר אחר לא יתקבל מלבד חזרה מוחלטת של ישראל לגבולות יוני 67'. הוא כינה את שחרור מולדתנו בששת הימים "כיבוש אדמות פלסטיניות", אף שמעולם לא הייתה מדינה פלסטינית במקום. העובדה שאדם המצדד בגירוש יהודים ממולדתם ומארץ אבותיהם ששוחררה בדם, נשלח מטעם ממשלתך לייצג את ברזיל בישראל, מעוררת תמיהות, בלשון המעטה.
 

העובדה שהשגריר שב לארצו ל"התייעצות" במהלך מבצע צוק איתן, שבו הותקף העורף הישראלי באלפי רקטות וטילים משטח עזה ואזרחים חפים מפשע עמדו בקו האש, הייתה הזדמנות פז להשאירו בארצו ולמנות נציג אחר, פרו־ישראלי יותר. כאזרחי ישראל, המדינה שאיתה אתם מצויים בקשרים דיפלומטיים, נראה לנו שאין זו בקשה מוגזמת מדי. 
 
ואם כבר אנחנו פותחים ערוץ הידברות בלתי פורמלי ונינוח שכזה, אודה לך אם תוציאי הוראה להפסיק לכרות את יערות הגשם, תשאירי מקום מספק לשבטי האינדיאנים החיים שם, שחלקם לא נחשפו לאדם הלבן, ולא תבני בג'ונגלים, תשקמי את הפאבלות, ושממדינתך לא ייפלטו גזי חממה. זה מנוגד לתפיסת עולמנו. 
 
על החתום, תושבים מבנימין, משומרון, מגוש עציון ומהר חברון, שהשגריר הנוכחי רוצה לגרש מבתיהם.

סם מסוכן

אלון ליאל כיהן בעבר כמנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין, כששר החוץ היה שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין (כמה רחוקים אנחנו היום מהסיוט הזה, קשה לתאר שזו הייתה הממשלה שלנו). ליאל ושני שגרירים לשעבר כתבו מכתב למשרד החוץ הברזילאי, ובו הם דורשים שברזיליה לא תקבל את השגריר הישראלי החדש, מר דני דיין. שלושת הדיפלומטים (אם עדיין אפשר לכנותם בתואר זה) טוענים שדיין הוא "שגריר ההתנחלויות", וכי עצם קבלתו בברזיל תהיה מתן לגיטימציה לכיבוש.
 
בראיון בגלי צה"ל אמר ליאל, ביוהרה שמאלנית אופיינית - שברצותה מקדשת את ערכי הדמוקרטיה וברצותה דיקטטורית ורומסת - כי "אי אפשר לסמוך על הציבור הישראלי. צריך לקדם את רעיון שתי המדינות, וזה יעבוד רק בלחץ מדינות העולם". כלומר, מחנה השמאל התייאש מההליך הדמוקרטי, והוא מוכן לוותר על כל הרעיונות הגדולים האלו של שוויון וחופש, אם רק יוכל לממש את חזונו. 


אלון ליאל. צילום: פלאש 90

היעדר בושה זה משהו שקורה לאנשים בגילים מתקדמים, וככל שהם שמאלנים יותר, נראה שזה קורה להם מוקדם יותר. אני מיעוט, אומר ליאל בפה מלא. יש מעט מאוד אנשים בישראל שחושבים כמוני. "בארץ יש כמעט קונצנזוס שאנו הולכים למדינה דו־לאומית, ובעולם יש ממש קונצנזוס שצריכות לקום שתי מדינות", הוא טען. זה נכון. האם חשבת, אדון ליאל, למה זה? אולי משום שבני עמך מכירים את הסכסוך טוב יותר מהשוודים, לדוגמה? אולי דעתם חשובה יותר מזו של הבלגים, לפחות בכל הנוגע לחייהם בארצם, לגבולותיה ולהרכב האוכלוסייה שבה? אולי גם למידת האמון שהם רוחשים לטרוריסטים, שלהם אתה רוצה לתת מדינה כמה קילומטרים מנמל התעופה? ייתכן, מר ליאל, שאתה טועה, ושיש סיבה לכך שאתה במיעוט כה זעום?
 
יפה ציין עמית סגל (ערוץ 2) באותו ראיון את פועלו הרב של אלון ליאל לטובת הסכם שלום עם סוריה. בין השנים 2006 ל־2008 ניהל הנ"ל ערוץ שיחות חשאי עם בכירים סורים, בידיעת ממשלת ישראל. תשובתו של ליאל הבהירה למאזינים כמה מעורפלת דעתו. הוא טען, שוב, ביהירות בלתי נתפסת ובחוסר קוהרנטיות או קשר למציאות: "אם היינו עושים שלום עם סוריה ומחזירים את הגולן - אולי לא היינו רואים את מיליוני הפליטים הסורים". 
 
מובן שאלו דברי הבל. הייתי נותנת למר ליאל את ההנאה שבספק שדבריו נאמרו בלהט השידור החי, אלמלא הסיבה לקיום הראיון מלכתחילה - ניסיון לערב את מדינות העולם בעניינים פנים־ ישראליים -  רק משום שהעניינים הפנים־ישראליים אינם עולים בקנה אחד עם דעותיו של מר ליאל. 
 
יש להתייחס אל ליאל ואל חבריו כאל נרקומנים שאין בכוונתם להיגמל. סם השלום שלו הם מכורים הפך, כמו אצל רוב הנרקומנים, לסם שאותו הם גם צורכים וגם סוחרים בו, והתלות בו היא גם פיזית וגם פסיכולוגית. ליאל ניזון מהזיית השלום הזאת כשהוא מוכר לכל המרבה במחיר את הסחורה שלו. אך אין זו בעיה רק שלו, אלא של כל המכורים לדת השלום שאינם מתכוונים להיגמל. זוהי דת, שכמו הרבה דתות, אינה רציונלית לחלוטין, אבל בעוד שרוב הדתות מביאות שלווה, נחמה וביטחון למאמינים בהן, דת השלום הביאה רק תסכולים (ע"ע גודלו של השמאל) ונהרות של דם.