"זאת מדינה מטורפת": איל הנדל"ן אלפרד אקירוב יורה לכל הכיוונים

בקהילה העסקית מוכר אלפרד אקירוב זה עשרות שנים כאיש עסקים זהיר, שבניגוד לחבריו מהאלפיון העליון הקפיד שלא להסתבך בהרפתקאות פיננסיות שעלולות היו לרסק אותו. למשל, אקירוב לא רק ששרד את המפולת הגדולה של 2008 בעקבות משבר הסאב־פריים - אלא שבשיאה גם דאג להצטייד באיגרות חוב של החברה במחירי זבל. את משבר ריבית האפס שבא לאחר מכן והוביל עשרות מחבריו הטייקונים לקריסה ולהסדרי חוב, הוא צלח בקלות.

ובכל זאת, אף שמצבו העסקי טוב כיום מאי פעם, אקירוב מסתובב בתחושת תסכול. הוא מתקשה להבין את האווירה האנטי־עסקית שגורמת לאנשי עסקים לברוח מישראל. הוא אינו מוכן לקבל את השיח המתלהם נגד אלה שהרוויחו את כספם ביושר, וכעת מכונים שודדים או גנבים. "אני אוהב את המדינה והיא חשובה לי מאוד. ליהודים אין שום מקום אחר בעולם, אלא כאן. לכן חשוב לי מה שקורה פה ואני עושה את כל מה שאני יכול כדי לשנות את המצב", אומר אקירוב בראיון מיוחד ל"מעריב־סופהשבוע".
 

את פעילותו בישראל מרכז אקירוב באמצעות החברה הציבורית אלרוב נדל"ן, שהתמזגה לפני כשנתיים עם אלרוב אחזקות. השקעותיה העיקריות הם בתחומי הנדל"ן והמלונאות. יש לה נכסים להשכרה בשווייץ (מרכזי קניות ובנייני משרדים), ובנוסף היא מחזיקה את מלון קונסרבטוריום באמסטרדם, את מלון קפה רויאל בלונדון ואת מלון לוטסיה בפריז. בישראל היא פעילה בעיקר בירושלים, וזה כולל את מרכז ממילא ואת בתי המלון מצודת דוד וממילא. האחריות על ניהול בתי המלון בישראל ובחו"ל נמצאת בידי בנו, ג'ורג'י.
 

אי אפשר לסכם את פעילותו בלי להזכיר את מגדלי אקירוב המפורסמים, מקום מגוריהם של אנשי האלפיון העליון ומתעשרים כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. הוא עצמו מתגורר בבניין בשתי דירות ענק שחוברו יחדיו, ופעילותו בישראל מתנהלת ממשרדיו בבית אלרוב שבשדרות רוטשילד בת"א.
 

***

לפני שהגעתי לשאלות בעניינים העסקיים השוטפים, ביקשתי מאקירוב לחזור לאחת הפרשות הדרמטיות שהסעירו את המדינה לפני כשנתיים: פרשת השוחד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ומעורבותה של שולה זקן.
 

"אני חייב להודות שהעיתונים כתבו את הדברים הנכונים. זקן עבדה אצלי ולאחר מכן הפסיקה לעבוד משיקולים ענייניים. אולמרט הוא חבר שלי עד היום. אני לא מתכחש לחברות שנמשכת כבר שנים רבות. אני לא יודע מה קורה אצל אחרים, אבל אצלי חבר זה חבר".
 

קשה להחמיץ את מתקפת המודעות בעיתונות בימים האחרונים המכוונת נגד הממונה על ההגבלים הפורש, פרופ' דיוויד גילה. המודעות מתייחסות לטענות כי הממונה מנע ממך את הבעלות על חניון קרתא בירושלים בנימוק שאתה כבר מחזיק חניון אחר. מה יש לך נגדו?

"זה סיפור הנוגע לחניון שנבנה על ידי כחלק מפרויקט מסחרי שנועד לשרת את הלקוחות. הממונה על ההגבלים אסר עלי להיות הבעלים של החניון, וטען שיש לי כבר את חניון ממילא בירושלים ואני לא צריך את הכל. מדובר בהחלטה מטופשת. לא מעניין אותו אם מחירי החניה יעלו, אבל הוא רוצה תחרות. הסברתי שאני מבטיח מחירים זולים ל־20 שנה ונותן את השעה הראשונה בחינם. אבל שום דבר לא עזר. בסופו של דבר זכתה בחניון חברת ריט 1, שגם הגישה את התלונה נגדי, ועכשיו הנהגים משלמים יותר".
 

"אני חייב להודיע ללקוחות שמבקרים במרכז המסחרי שלי שהם משלמים עבור החניה לא בגללי, אלא בגלל הממונה. אצלי השעה הראשונה בחניה הייתה חינם. פרסמתי את המודעות כי רציתי שעם ישראל יידע את הנזק שהממונה גרם בהחלטתו המטופשת. הוא גרם נזקים נוספים, כמו בסיפור הגז, אבל בעניין הזה הוא לא האחראי העיקרי, אלא השלטון".
 

אין זו הפעם הראשונה שאקירוב הולך ראש בראש נגד אלה שאינם מקיימים עמו הסכמים. הוא תבע את חברת השיכון הירושלמית קרתא על הפרת חוזה וזכה בכ־180 מיליון שקל, ולפני תשע שנים החלה בוררות אצל שופט מחוזי שקיבל את טענותיו. "קרתא שבבעלות הממשלה הכריזה על פשיטת רגל כי הם לא הסכימו לשלם לי את הפיצוי", נזכר אקירוב, "מונה כונס שאמור לשלם לי את הכסף לאחר מימוש נכסי החברה. אחד הדברים שנמכרו היה חניון המריבה וזו הפעם השנייה שהמדינה לא מקיימת את התחייבויותיה. בפעם הראשונה זה קרה כשהבטיחו לי שפרויקט ממילא יהיה מפעל מאושר שזכאי להטבות, ולא קיימו את ההבטחה עד היום".
 

"בוא נתחיל עם שר האנרגיה הנוכחי יובל שטייניץ, שנלחם בחברת הגז, הקים את ועדת ששינסקי ושינה רטרואקטיבית את כללי המיסוי. לאחר מכן היו שינויים נוספים ובגלל זה אף אחד לא מוכן להשקיע היום בגז בישראל. היו צריכים להגיע לכאן עשרות משקיעים שהיו מוצאים עוד טונות של גז, והייתה נוצרת תחרות שמורידה מחירים. זה היה קורה אלמלא היו משנים כל זמן את כללי המשחק רטרואקטיבית. אבל אף אחד לא משקיע, כי זאת מדינה מטורפת שמשנה את החוקים באמצע. לא אני אומר את זה, אלא כל העיתונות הזרה. אם המדינה הייתה מתנהלת כמו עסק, אז בעניין הגז היא הייתה מזמן פושטת את הרגל".
 

"נכון שיש מתקפה על נובל שלא ישנו את החוזה, אבל מדוע היא דרשה את הוודאות הרגולטורית? כי אף אחד כבר לא מאמין למדינה. נובל צריכה להשקיע 8 מיליארד דולר, אז היא חוששת, ובצדק, שישנו את כללי המשחק. מה אתה היית עושה במקומה? ישראל הפכה למדינה כמו ונצואלה, שפשטה רגל. במדינה נורמלית היו מאפשרים לחפש גז ופותרים את כל בעיות.
 

"אלה שמכונים טייקונים נהנים בפועל מ־17% מהכנסות הגז (בגלל תשלומי המס ושותפות הגופים המוסדיים במניות). אבל מנהלים נגדם מלחמה, ועל הדרך פוגעים בציבור כולו. מוציאים לטייקונים עין ולציבור שתי עיניים. תגיד, זה נורמלי? ואלה שקוראים להם טייקונים השקיעו מיליארדים בגז ובנפט וחלקם הפסידו את השקעתם. לא מגיע להם לקבל את הכסף חזרה? הם מותקפים בתקשורת על ידי עיתונאים ופוליטיקאים ללא הבנה כלכלית, אך ורק ממניעי פופוליזם. את הביקורת שלי אני מפנה באופן ענייני. אין לי או לאלרוב שום אינטרס בשוק הגז. אני לא משקיע בשוק הזה כי היום לא נותנים רישיונות".
 

"תקרא עיתונים ותקבע בעצמך. התופעה קיימת כי יש פוליטיקאים שרוצים להגיע לכיסא וכנראה שזאת הדרך. המטרה אצל פוליטיקאים היא לא המדינה אלא הכיסא, והדרך לכך היא באמצעות התנהגות פופוליסטית".
 

"אני חי בארץ ורוצה להשקיע, אבל בוועדות התכנון אי אפשר לקדם שום פרויקט. אני מתכנן פרויקט ייחודי במרכז ת"א (לא בניית דירות - י"ש), אבל הוועדה המחוזית לא רוצה לאשר אותו כבר שבע שנים. אומרים לי תעשה ככה ותעשה ככה. אי אפשר להתקדם. בחו"ל, כדי להקים פרויקט נדל"ן לוקח לי לכל היותר ארבע שנים מרגע ההתחלה ועד הסיום. כל הזמן מסתובבים סביבי ושואלים אותי, 'מר אקירוב, איך אפשר לעזור?'. שר הכלכלה הצרפתי, שביקר בשבוע שעבר בארץ, פגש אותי ושאל 'איך אני יכול לעזור כדי שתשקיע יותר בצרפת'. השלטונות הזרים רצים אחרי משקיעים  כי הם מבינים שאי אפשר לפתח משק בלי השקעות חדשות ותעשייה. הם דואגים למקומות התעסוקה. אבל בישראל מייבאים עובדים סינים.
 

"בוא אתן לך עוד נתון. יש ישראלים כמו היזם אלי פפושדו, שבנו בלונדון את כמות חדרי בתי המלון הגדולה ביותר מבין כל היזמים, כי שם נותנים לעבוד. בכל העולם המערבי מבינים שידיים עובדות זה הדבר החשוב ביותר, רק אצלנו לא. בניית בתי מלון מספקת תעסוקה".
 

"אני לא קונה את הסיפורים על תעסוקה מלאה. 'תעסוקה מלאה' זה כולל משרה חלקית ב־3,000 שקל לחודש. בהרבה מאוד משרות משלמים משכורות מינימום. אני לא צריך לספר לך ש־50% מהעובדים בישראל לא משלמים מס הכנסה כי הם לא מגיעים לסף המס".
 

***

"בכל העולם יש עסקים שפושטים את הרגל ועסקים שמצליחים. מי שלא עובד במינוף נכון ולוקח סיכון, פושט בסוף את הרגל. זאת לא תופעה ישראלית ובכל מקום יש אנשים לא זהירים שלוקחים אשראי לא סביר. אני לא מבין איך נתנו כסף לחברות שהשקיעו בכל מיני עסקים במזרח אירופה. אבל חוץ מפושטי רגל יש כאן גם חברות כמו טבע ואחרות שמשגשגות ומצליחות ברמה בינלאומית".
 

כשראיינתי אותך לפני עשרות שנים, אמרת שאתה לא מתאהב בעסק, ושכל דבר עומד למכירה תמורת המחיר הנכון. בשנים האחרונות כמעט לא מכרת כלום. שינית את דעתך?

"אם נדבר על הארץ, אז אני לא מפתח עסקים חדשים, אבל אני גם לא מוכר. אין לי הרבה עסקים בישראל ומה שיש לי, אני נשאר איתו. אני אוהב מאוד את מגדל אלרוב ברוטשילד 46 בת"א, את בית אסיה ואת האזור המסחרי בירושלים. מדובר בפרויקטים שנמצאים במקומות אסטרטגיים שאין להם תחליף, גם אם המחיר המוצע יהיה גבוה.
 

"ברור שיש דברים שלא אמכור ושיש עסקים שאני נקשר אליהם אישית. אני לא יכול לייצר מחדש את העיר העתיקה בירושלים או את בתי המלון מול החומות. זה יוצא דופן בקנה מידה עולמי ובשום אופן לא עומד למכירה".
 

"כל זמן שיש קונים וביקוש לדירות כאלה, זה בסדר. אנשים שנותרו לבד בווילה רוצים לעזוב ולעבור למגדלים בעיר, כי מבחינתם זה הרבה יותר נוח. זה תהליך עולמי שאנשים בגיל מסוים עוברים לעיר ורוצים להיות נגישים למרכז העניינים. אם מישהו מוכן לשלם 100 מיליון שקל לדירת גג, אז כנראה שמבחינתו זה מחיר סביר. עיקר הקונים הם לא ישראלים, אלא יהודים עשירים מחו"ל. הם מגיעים לישראל ומתחילים להוציא כספים ותורמים לכלכלה. גם בעולם התופעה קיימת. את הדירות היקרות בלונדון ובניו יורק קונים משקיעים מכל העולם ולאו דווקא אמריקאים או בריטים. יש דירות בלונדון ובניו יורק שעולות 100 מיליון דולר".
 

"פשוט מאוד - כי אין מגרשים טובים לדירות כאלה. אני לא אבנה מגדל על כביש חיפה־ת"א. במקומות שבניתי אין יותר מגרשים. אם יש לך מגרש, תביא לי".

דיברתי על מחירי הפנטהאוזים לאלפיון העליון והסברת שזה מחו"ל. אבל מה יהיה עם טירוף המחירים? זוגות צעירים שנדרשים לשלם לדירת שלושה חדרים מיליון שקל ויותר.
 

"כדי שתבין למה המחירים יקרים כל כך, בוא תראה לאן הולך הכסף. 60% ממחיר הדירה הולך למדינה. העלות לבנות דירה של 100 מ"ר היא 5,000 שקל למטר, כלומר כחצי מיליון שקל. כל היתר הולך למסים, לפיתוח קרקע, למע"מ וקצת לרווח לקבלנים. אם מטילים 18% מס ערך מוסף על דירה ממוצעת, זה כבר 200 אלף שקל. תוסיף לכך עוד 5% מס רכישה והגענו לכך שעל דירה של כמיליון שקל משלמים למדינה כ־250 אלף שקל. הכסף לא הולך לקבלנים, שחלקם עדיין פושטים רגל.
 

"לו המדינה הייתה לוקחת עבור הקרקע מחיר נמוך, מחיר הדירה היה יורד. זאת מתמטיקה פשוטה. מחירי הדירות הכפילו את עצמם בגלל המדינה. פעם היא מכרה קרקע לדירה ב־100 אלף שקל והיום ב־100 אלף דולר. אגב, זה לא רק בדיור. מחיר ליטר בנזין הוא כ־6 שקלים, כש־4 שקלים מתוכם הולכים למדינה. אז אף על פי שמחירי הנפט בעולם יורדים, המחיר לנהג ממשיך להיות גבוה".
 

***
 

"המדינה שלנו נהדרת, אבל האווירה רעה. בעלי עסקים ובעלי הון הולכים בצל ומסרבים להיחשף בפומבי. את רוב הדברים שאני עושה בחו"ל הייתי מת לעשות פה, אבל בינתיים אי אפשר. אבל אין מה לדאוג, אני לא עוזב את הארץ. ליהודים אין מדינה אחרת. אני משמיע את כל הביקורת שלי כדי שיהיה כאן טוב יותר".
 

"כי זה לא התחום שלי. אני משקיע רק בתחום שבו אני מבין. אני לא קרן השקעות. כל אחד צריך לעסוק במה שהוא מבין. בעבר הייתי באלרוב טכנולוגיות, ועובדה שלא עשיתי טוב ויצאתי משם. ניסיתי ולא הצלחתי. כל הזמן לומדים בחיים".
 

"אני כמעט לא מסתכל על שווי המניות, אלא מתמקד בפעילות העסקית. הבורסה לא מעניינת אותי. אני רוצה שהעסק יהיה טוב ובעל תזרים מזומנים חיובי ורווח. בעבר היו לי שתי חברות בורסאיות ולאחר מיזוגן יש אחת. היום זו לא מציאה גדולה להיות רשום למסחר. ניהול חברה ציבורית כרוך בהוצאה ענקית. נכון שיש הרבה חברות ציבוריות, אבל אתה רואה פחות ופחות כאלה. בתוך שש שנים נמחקו מהמסחר שליש מהחברות".
 

"אני עובד בדיוק לפי הרגולציה ודווקא בעניין זה לי אישית אין בעיה. אבל אני שומע מהרבה אחרים שזה לא קל לעבוד עם רגולציה כל כך מחמירה, ואני מבין אותם".
 

"לא הציעו לי את הג'וב, ובכל מקרה אני לא מעוניין להיות שר אוצר", הוא משיב מיד.
 

על דור ההמשך, שאליו יעביר בבוא העת את העסקים, הוא אומר: "ג'ורג'י הבן מעורב ואחראי על ניהול בתי המלון. לשרון בתי יש עסק פרטי לנדל"ן. אני מרוצה מאוד מהביצועים העסקיים שלהם".