לפני כמה ימים בילינו כל הלילה בים. כמה חברות שלא פגשתי הרבה זמן ואני. פיקניק מאולתר, בירה מוחבאת היטב מהפקחים שמחפשים נערים וסמים על החוף. חוף גורדון בימים של סוף הקיץ ובשעות יחסית מאוחרות מצליח לעתים ורק אם מתקרבים ממש למים או מתעלמים מהניאון של בתי המלון ומריח הביוב להיראות כמו סיני. כמעט. 

בסדר, אולי הגזמתי. אולי באמת חלפו יותר מדי שנים מאז הפעם האחרונה. הפעם שבה זכיתי לעבור את הגבול הדרומי ולהרגיש חופשי אם למשל מתחשק לי להיכנס למים בלי בגד ים. והיה לי המוד הזה של סיני באותו ערב שבת שבו הדאגות נראו רחוקות מאוד. אולי זה משהו בריח החגים וכנראה גם בעובדה שהייתי שיכורה מדי ורציתי לרוץ למים בעירום סתם כך. לא עשיתי זאת, אל חשש. הפער בין המציאות לפנטזיה הוא תמיד בלתי אפשרי. וחוץ מזה, בכל זאת מכירים אותי שם. “עטור מצחך" בקע ברקע מתוך הפלייליסט הסלולרי, ודנה סיפרה שהיא מאמינה לתיאוריית הקונספירציה שעל פיה חלפי כתב את השיר לא רק על זהבה ברלינסקי, אלא גם על סיני.  

אחר כך נזכרתי בסיפור שההורים שלי לא יודעים עליו. הייתי בת 15 וחצי, בשכונה הסתובב איזה אחד שקראו לו סטיב. אמא שלי תמיד הסתכלה עליו במבט צדי מצומצם, שהבהיר לי באופן חד־משמעי שאין מצב שאני אי פעם אשקול להסתובב עם הטיפוס הזה. מאבא שלי תמיד פחדו, גם סטיב. בשכונה הסתובבה שמועה לא ברורה שאבא מהמוסד ואף אחד לא העז להתעסק איתנו. לסטיב היה ג'ל בשיער ומנוע מאולתר שפירק באופן לא חוקי מאיזה אופנוע והדביק לאופניים שלו. “אל תגלי לאבא שלך", הוא התחנן פעם כששאלתי איך הוא נוסע בלי לסובב את הפדלים. אני חשבתי שהוא נראה בול כמו ג'ורג' מייקל מתקופת וואם. משהו בו הפחיד אותי וריגש אותי כאחד. עד שיום בהיר תפסתי טרמפ על הרמפה של האופניים עם המנוע המאולתר ונכנעתי לפנטזיה. 


מעולם לא מרדתי. האמת היא שהורי החכמים לא נתנו לי אף פעם סיבה לכך. אפילו את הסיגריה הראשונה והאחרונה שלי קניתי יחד עם אמא שלי בקיוסק. גדלתי בחופש די יוצא דופן, מלבד אולי האזהרה הקטנה הזו לגבי סטיב. אני מניחה שאמא שלי, כמו כל אמא, גם אם אינה פולנייה באופן גנטי, עדיין נושאת בתוכה את תכונת ה"אל תצאי עם פרחח" הכה אמהית. וסטיב? הוא סיבן אותי על ימין ועל שמאל. ברכב המצ'וקמק שלו עם החלונות הפתוחים הוא שם את הקסטה של מודרן טוקינג בקולי קולות. גרנו אז בשכונה בחולון על גבול מקווה ישראל והנגישות היחידה לים הייתה דרך חוף הסלע בבת ים. “בואי נרוץ בים", הוא שכנע את המכורה לספורט עוד מילדות לרדת מהג'ינס למכנסיים קצרים ולרוץ לאורך הטיילת. אחרי חמישה קילומטרים נשברתי, והוא, כמו בסרט קיטשי הרים אותי על הידיים וזרק אותי על החול. “נו, בואי נשחה בעירום, יא פחדנית" הוא אמר ואיכשהו נכנעתי. אבל הוא לא נגע בי.  

“זה כמו סיני פה, את יודעת", הוא התפייט על חוף הסלע. ומי ידע אז בשכונה שלנו מה זה סיני. אני ידעתי שהיה שם וודסטוק, ולנו היו תקליטים וסיפורים של המבוגרים ורק יכולתי לפנטז. חוף הסלע וגם חוף גורדון בתל אביב, חוף ילדותו של אבא שלי, היה עד גיל 15 וחצי הפנטזיה החצי ממומשת עבורי של חצי האי. שחינו עד לסלע הגדול שבאמצע הים ובחזרה, ומאז אותו הערב לא ראיתי אותו יותר. 

לקראת אמצע התיכון חציתי את הגבול הדרומי בפעם הראשונה. תמונה ענקית של מובארק וכמה צפצופים של הג'ינס במעבר הגבול גרמו לי לחשוש שאולי אסיים את חיי במעצר בכלא המצרי, עוד בטרם אספיק לחוש את חומם של חולות נואייבה על גופי. הגשמת חלום. סוכות. אבא שלי העביר אותי את הגבול בפעם הראשונה כמו בטקס חניכה אינדיאני, שבו ההורים משלחים את ילדיהם לחופשי מכבלי ההורות כדי לאסוף חוויות ראשוניות של חופש, ים ואהבה בלי גבולות שלא ישכחו אף פעם. מצחיק לחשוב שסיני גם אחרי הפיגוע הנורא בראס בורקה עדיין היה המקום הכי בטוח לא רק בעינינו, אלא גם בעיני ההורים שלנו שהתעקשו לא לשחרר את החלום. 

אני זוכרת שבדרך חזרה תפס אותי בחור שעבד ב"הילטון טאבה" ולא הפסיק להסתכל עלי, וביקש לצטט לי באנגלית משפט של אנדרה מורואה שכתבתי על מפית: “האומנם צריך להסתיר תמיד את מה שמרגישים, להשתמש בתחבולות ולזייף רק כדי לשמור על קיומו של הנאהב, בשעה שנפשך משתוקקת להתמסר כליל?". הוא דיבר על אהבה, אולי עלי. ואני אז חשבתי רק על סיני.