הנס הרפואי הגדול, האיש שנפל מצמרת עץ קוקוס וחטף כאב ראש, הגיטריסט שהזריק הרואין בווילה בריביירה הצרפתית ויצא ממנה עם אלבום מופת כפול, ומי שכבר 50 שנה מתקוטט באהבה עם מיק ג’אגר, חובק את Crosseyed Heart, אלבום סולו ראשון זה 23 שנה. האיש הזה, שלקרוא בשמו זה בזבוז זמן כי מי אינו מכיר, חובק אלבום מחמם לב, אישי ואינטימי שהוקלט בהקלטת אולפן חיה ללא overdubbing, תעלולי מיקס וטכנאים שמושכים לכיוונים שונים – ויצא לו בובה. 
 

זמר גדול מעולם לא היה, כך שבגיל 71 ובבריאות טובה יחסית גם בהשוואה למי שאכלו נבטים ושמרים מעוכים כל חייהם ולא שתו ג’ק דניאלס שלם לפני הצהריים, נשאר קולו כשהיה: דיבור מתנגן, עם יציאות מזדמנות אל עבר המנגינה, שמאמץ את המאזין חזק אל לבו ואומר לו: “תקשיב טוב כשאני שר”. הקשבתי טוב, וב־Robbed Blind, הראשונה מכמה בלדות אקוסטיות המפוזרות באלבום הארוך (15 שירים), הייתי בפנים ונשארתי עד הסוף. יתרה מזאת, הדיסק יישאר במערכת ויישחק עד דק, משום שקית ריצ’רדס לבדו, בין סיבובי ההופעות הרנטביליים והמעט ציניים של הסטונס, הוציא תחת ידיו אלבום שעושה טוב למי שצעירים ממנו בעשור, ואולי גם לצעירים מהם. 
 

ממרום מעמדו המיתי הוא היה יכול להביא לאולפן את כל מי שאיוותה נפשו, אבל ברור מהשירים ומהגשתם האישית שריצ’רדס רצה לומר את דברו בנסיבות הפרטיות ביותר, ולכן הסתפק בשניים מהאחים נוויל, בנורה ג’ונס, שעוזרת לו למצוא את הפנינה החבויה ב־Illusion, וגם בנשיפותיו האחרונות של נגן הסקסופון הטקסני בובי קיז, שליווה את הסטונס במשך כ־40 שנה ומת לאחרונה. מהסטונס הביא רק שניים מזמרי הרקע. הגיטריסט וואדי ווכטל ניגן איתו ביציאת הסולו הקודמת שלו. הוא אפילו מאיים להקים את ה־Xpensive Winos, הלהקה שליוותה אותו בהופעות הסולו שלו. 
 

השנים האחרונות היטיבו עם ריצ’רדס. האוטוביוגרפיה שכתב לפני שלוש שנים נחשבת אחת המוצלחות בתולדות הרוק. הוא הרפה מהפריזורה המקושקשת, הפסיק לצבוע את שערו, וכעת הוא מאפיר כדרך הטבע וחושף קרחת גדולה מאחורי הבנדנה. הוא בריא יותר מאשר מוכנה הרפואה המודרנית להודות שהיה אמור להיות, בהתחשב בהתעללותו השיטתית בגופו. והוא מתגורר בקונטיקט, המדינה בצפון־מזרח אמריקה שבה חיים ממוזלים בעלי יכולת כמותו, בעיר שהוא הגיטריסט הטוב השני בה, אחרי חוזה פליסיאנו העיוור והאקוסטי. 
 

“לב פוזל” מוסר בנאמנות את כל הז’אנרים המוזיקליים שריצ’רדס אוהב ואמון עליהם. מנצחות הבלדות הרומנטיות הרגישות שתמיד היו כוחו, לצד רגאיי, הגרוב הפאנקי של הסטונס והבלוז שגיבורי גיטרה בריטים אימצו בבית ספר לאמנות. האלבום הנהדר הזה לא היה שלם ללא Goodnight Irene של האדי (לדבלי) לדבטר, שריצ’רדס מוסיף לו קומות שלא היו שם קודם. אלבום הסולו עשה לו תיאבון, וכעת הוא מבטיח שיגרור את חבריו העצלים ללהקה לאולפן, טרם שיגמרו לספור את הפדיון מהסיבוב האחרון. נדמה שהוא היחיד שחושב שהסטונס צריכים להקליט שירים חדשים ולא רק לנגן את הלהיטים הישנים עד שהפרות יחזרו מהמרעה; עייפות אך מרוצות.

קלאסי
 
למרות שחי ומת בצלו של אחיו הבכור, שנחשב רציני ומוכשר ממנו, העדפתי רבים מסרטיו של טוני סקוט על פני אלה של רידלי. גם קפיצתו אל מותו - ההתאבדות, שמניעיה והוצאתה אל הפועל נותרו סתומים בעיני - תורמת כנראה לאופן שבו אני צופה בסרטיו. אבל חייבת האמת להיאמר: Man on Fire, True Romance, Enemy of the State, Spy Game ואחרים הם סרטי פעולה גדולים הניצבים על יסודות קולנועיים איתנים. מסוג הסרטים שאני צופה בהם צפייה שנייה ושלישית, ואיני מחליף ערוץ כאשר אני נתקל בהם בטלוויזיה. יש בהם משהו מהפנט, ולאו דווקא העריכה הקופצנית, דילוגי הזום והמצלמה השיכורה. 

אבל אף אחד מהנ”ל אינו מתקרב ל־Revenge משנת 1990 עם קווין קוסטנר, אנטוני קווין ומדלן סטו, שחזותה בלבד יכולה להצית שדה קוצים. “נקמה” – על פי סיפור של ג’ים הריסון הנפלא, המינגוויי מודרני שלא צלח את האוקיינוס לתל אביב - נחשב קלאסי בעיני משום שהוא כורך בתבונה את יסודות העלילה החיוניים: חברות בין גברים, תשוקה, בגידה ונקמה. הוא אינו סרט אמריקאי קלאסי, במובן שסופו אינו מפצה את הצופה על תלאות הדרך. זה הרהור חזותי מהפנט על טיבם של יחסים שאף אחד אינו יוצא מהם ותאוותו בידו. 
 
ספק אם קוסטנר הצעיר היה טוב יותר מאשר בתפקיד טייס הקרב הפורש לאזרחות ונענה להזמנת חברו – מאפיונר מקסיקני מקשיש הנשוי לאישה צעירה – לבקרו בהסיינדה המפנקת שלו. אין מרה מנקמתו של מאפיונר מקורנן, וטוני סקוט בשיא כוחו מתאר את הדרך הארוכה והנפתלת אל הסוף המר. כולם ב”נקמה” במיטבם: הבמאי, התסריטאי, השחקנים והצלם. קלאסי בן 25.

קפה

רנסנס הקפה האיכותי באמריקה מתרחש מהר ובאינטנסיביות המאפיינת יזמים שהריחו את היקפו של השוק הפוטנציאלי הפרוש לפניהם. בהערכה כוללנית, ניתן לומר כי שישה־שבעה יבואנים וקולי קפה שאפתניים מתחרים במקצה הראשון. Le Colombe נמצא ללא ספק במקום מכובד, בעיקר אחרי הצטרפותה של ענקית היוגורט Chobani לחברה, והעובדה שמקימה מגיש תוכנית טלוויזיה חובקת עולם בנושא קפה. אם אתם אוהבים קפה, חפשו סדרה תיעודית בשם Common Grounds. ההצעה של Le Colombe - לעשות מינוי לקפה שאתה צורך, במינון ובקצב שמתאימים לך, כדי לחסוך את דמי המשלוח - אטרקטיבית להפליא. הקפה מגיע בשקיות הכסופות (Corsica), בלי שאצטרך לתת על כך את הדעת. במשלוח האחרון ביקשתי לטעום את הקפה הקר בבקבוק, ורמת הקפאין שבו, גם עם קרח, חלב ואפילו סוכר, השאירה אותי מזמזם ורועד שעה ארוכה.