מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה סוכל לתפארת. הנורמות הצדקניות והטהרניות שהשתרשו במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים - ועל פיהן השיקול המשפטי נטמע בשיקול האתי, והשיקול האתי מכניע ומכפיף את השיקול המקצועי המשפטי והפוליטי - לא נתנו לו סיכוי מראש. בנימין נתניהו וגלעד ארדן האשימו את הבירוקרטיה ואת משפטנות היתר, והירש האשים את הרוח הרעה. כולם צודקים.

במשך כמעט חמישה עשורים, מאז שהוקם המינהל הציבורי בישראל בשנת 1948 ועד תחילת שנות ה־90, מינו הגורמים המוסמכים, כל אחד בתחומו, מאות ואולי אלפי מינויים של בכירים לרשויות השונות של המינהל הציבורי, על פי סמכותם, השקפתם וצורכיהם המקצועיים והפוליטיים. הם לא נזקקו לוועדות טיהור, איתור וליועצים משפטיים שיטביעו חותמת "כשר" על גבו של נושא התפקיד הבכיר. וראו זה פלא: במשך כחמישה עשורים היה לנו מינהל ציבורי יעיל, מקצועי ואפקטיבי. אומנם היו מעט פספוסים, אך כאלה קורים, כמובן, גם כשהסינון קפדני יותר. 


השינוי הראשון והמשמעותי בנושא מינויים של נושאי משרה בכירים החל בזמן המהפכה החוקתית שהשתלטה על חיינו מאז תחילת שנות ה־90, והאירוע המכונן שנודע בשם "בג"ץ גינוסר". יוסי גינוסר, בכיר בשב"כ לשעבר, היה אחד מגיבורי "קו 300". בעקבות חשיפת הפרשה בשנת 1986, התגבשה החלטה בקרב הקברניטים לסיים אותה במתן חנינה למעורבים וזאת כדי למנוע חשיפת סודות ביטחוניים במשפט.


גינוסר סירב לבקש חנינה והעדיף משפט בטענה כי פעל כדין ולפי פקודה. חבריו לצמרת השב"כ, וכך גם חברי הממשלה, לחצו עליו להגיש בקשה משום שהעסקה הייתה: חנינה לכולם או לאף אחד. לאחר שבהבטחה שלטונית מפורשת בכתב הובטח לגינוסר שקידומו לא ייפגע וכל מעשיו ימורקו, הוא נאות לחתום על הבקשה. 


ב־1992, לאחר שסיים את שירותו בשב"כ, החליטה ממשלת יצחק רבין למנות אותו לכהונת מנכ"ל משרד השיכון. נגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ (אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון) בטענה שמי שקיבל חנינה אינו ראוי לשמש כמנכ"ל משרד ממשלתי. למרבה הפלא קיבל בג"ץ את העתירה ופסל את מינויו בנימוק שעל הממשלה לאזן בין כמה שיקולים. "מחד גיסא עקרון 'התשובה' והתאמת המועמד לתפקיד ומאידך גיסא הבטחת פעילות תקינה של השירות הציבורי ואמון הציבור בו", לדברי השופטים. 



לא נתנו לו סיכוי מראש, גל הירש. צילום: יהודה לחיאני

זו הייתה הפעם הראשונה שבג"ץ בדק לא רק את היכולת המקצועית והיעדר הפליליות בעברו של המועמד, אלא שקל גם את סבירות המינוי מהזווית האתית והמוסרית. כאילו שלשופטי בג"ץ יש יכולת להעריך סבירות של מינוי בצורה טובה יותר משרי הממשלה.


מקומם יותר היה בג"ץ "לביא נ' ראש הממשלה". בשנת 2008 החליטה הממשלה למנות את יואל לביא לתפקיד מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. נגד המינוי הוגשה עתירה ובה נטען כי בעת שכיהן כראש העיר רמלה, נקט לביא לשון גזענית נגד התושבים הערבים. בהחלטה קיצונית ומעוררת תמיהה פסל בג"ץ את המינוי וקבע כי "על הרשות הממנה לבחון את השלכותיו של הדופי הערכי הנורמטיבי שדבק בהתנהגותו של המועמד בעבר... יש לבחון את טיב הזיקה שבין הפגם הערכי־נורמטיבי לבין התפקיד המיועד ואת ההשלכה על אימון הציבור בשירות הציבורי אם יתמנה המועמד לתפקיד".  
 

גם מינוי מנהל רשות המסים ב־2011 זכה להתערבות בג"ץ. שר האוצר יובל שטייניץ הקים ועדת איתור שתסייע לו במציאת מועמד מתאים לתפקיד. כשזו המליצה על המועמד משה אשר הוא דחה את ההצעה. אשר עתר לבג"ץ וזה חייב את הממשלה לקבל את המלצת הוועדה, ולמעשה שלל את סמכותה החוקית של הממשלה למנות תפקידים על פי הבנתה.

כך המשיך בית המשפט לפסול מינויים על בסיס שיקולים אתיים, נורמטיביים ומוסריים, ולעתים תוך העדפתם על פני השיקולים המשפטיים, המקצועיים, הכישורים האישיים והצרכים הפוליטיים של הממשלות. ובמקום לשים סוף לעניין, בחרו הממשלות לשתף פעולה עם הגישה הקיצונית של בג"ץ, וכדי להגן על עצמה מפני כישלונות אפשריים הקימה מנגנוני סינון, בידוק וטיהור שמקשים באופן שיטתי על כל מינוי ומינוי. 
 

קיימת רק דרך אחת לסיים את הפארסה: על הממשלה לחוקק חוק מקיף הנוגע למינויי בכירים בשירות הציבורי, שבו תקבע כי השיקול המקצועי, יכולתם האישית של המועמדים והיעדר רקע פלילי הם - ורק הם - יקבעו את כשירותו של מועמד לתפקיד. עוד יקבע החוק ששאלות של סבירות, מוסר ואתיקה לא יהוו מרכיב בשיקולים של בית המשפט לפסול או לאשר מינוי. 
 

באותה הזדמנות יש למנוע משפטית את האופציה של היועץ המשפטי לממשלה להציג עמדה שלפיה הוא לא יכול להגן על עמדת הממשלה. יהודה וינשטיין לא המציא את זה, רבים וטובים עשו זאת לפניו ולזכותו ייאמר שהוא מנסה לצמצם את השימוש בכלי הזה. רק שאם זה לא מתאים ליועמ"ש, הוא רשאי לפנות את מקומו לאחר.


סוג של חתרנות

ולא רק בג"ץ מתערב במינויים של הממשלה, גם אישים בכירים מתוכה. הנה, בוקר אחד קמו מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, (גילוי נאות: ליאל ידיד קרוב שלי זה שנים רבות) והשגרירים אילן ברוך ואלי בר נביא, ופנו לממשלת ברזיל במטרה שזו תדחה את מינויו של דני דיין לשגריר ישראל בברזיליה. וזאת לאחר שהממשלה, על בסיס המלצת ועדת המינויים של משרד החוץ, קיבלה החלטה כדין. 


אלון ליאל. צילום: פלאש 90

אף שאין לי בעיה עם חופש הביטוי, הזכות להבעת דעה וזכות המחאה; מדובר במעשה חתרני שראוי לביקורת ולנזיפה. ליאל וחבריו רשאים להביע את עמדתם נגד המינוי של האיש, שהיה ממנהיגיה הבולטים של תנועת ההתנחלות ואף כיהן כיו"ר מועצת יש"ע. הם אף רשאים להחזיק בעמדה שההתנחלויות הן אסון לאומי ושמינוי שגריר שהינו מנהיג המתנחלים נותן לגיטימציה לתופעה בעייתית מבחינתם.
 

יחד עם זאת עליהם לזכור שמינויו של דיין נעשה בידי הממשלה שבין השאר נבחרה על סמך הבטחה ציבורית לשמר, ואולי אפילו לעבות את ההתנחלויות. אם הדבר לא מוצא חן בעיני ליאל וחבריו, אדרבא - שיפעלו בכל כוחם להפיל את הממשלה בדרך לגיטימית ולבחור תחתיה ממשלה שתמנע מינוי שגרירים תושבי התנחלויות. הם רשאים להביע דעתם בגלוי, לכתוב מאמרים לתקשורת, לחתום על עצומות, לארגן חוגי בית, לשאת נאומים חוצבי להבות בכיכרות ולהופיע בכל תוכניות האירוח. 
 

הקו האדום הוא פנייתם האסורה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ערכית, לשלטונות של מדינה זרה כדי להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. אם זו לא חתרנות תחת ממשלה לגיטימית, אינני יודע מהי חתרנות מדינית. כל מהלך שמתנהל עד לשער השגרירות הזרה הוא לגיטימי, אולם חציית שער השגרירות הנו כחציית הקו האדום.