הזקן והיד: על הנביאים, חמלה ואהבה בספר הספרים

יש בדיחה האומרת שאף על פי שלשלמה המלך היו אלף נשים, בסוף חייו הוא הלך לשכב עם אבותיו. דמותו תמיד סקרנה אותי. כיצד יכול אדם אחד להכיל את כל התכונות הטובות? כריזמטי, מאהב בלתי נדלה, רואה עתידות, חכם מכל אדם.
 

כשסיפרו לנו עליו בבית הספר, חשבתי שהתנ"ך, כמו התנ"ך, בוחר את מי להאדיר ואת מי לא. כנראה שעם שלמה עשו חסד כלשהו, אחרת איך תסבירו את העובדה שהגיע לעולם לא כבכור ולא כבן הנולד מסיפור אהבה תמים (דוד ובת שבע) ואף על פי כן נכתב “ה' אהבו"? ועוד הובטחה לו מלוכה? עם זאת, אז, בגיל 17, הוא נראה לי כמו התגשמות הפנטזיות של כל אישה.

בנעורי, בימי שישי, הייתי נוהגת ללכת אל בית הכנסת, לקבל את השבת עם קולו הערב של החזן. הייתי מגיעה בדיוק ל"לכו נרננה" ויוצאת ב"יגדל אלוהים חי". יום אחד הגעתי מוקדם מהרגיל, ובבית הכנסת הקריאו את שיר השירים. באצבעותי התחלתי לעבור אחר מילותיו של הספר. וכשהחזן האיץ את תפילתו התעכבתי וקראתי כל שורה פעמיים.

על מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי;

 בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת - 

אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי;

 בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.  

מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם.   

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי 

פסוק אחרי פסוק, עמוד אחרי עמוד המשכתי לקרוא את שיר השירים. מעולם לא ראיתי שפה כזו, בטח לא בתנ"ך. הארוטיקה, הבוטות והאהבה היפה שברו לי כל קיר זכוכית של קדושה שבו התכסה התנ"ך עד לאותו השישי.
 

ברבות הימים הבנתי שחז"ל סברו שזה משל ליחסי בני ישראל ואלוהי ישראל, אבל לא האמנתי לזה. זה היה שיר האהבה הראשון שראיתי, ואולי שיר האהבה הראשון בכלל, בעולם.
 

בכל מכתב אהבה שכתבתי לחבר, בכל פעם שהיה רגע שקט ביני לבין מישהו, ובכל פעם שרציתי להרשים, ציטטתי משיר השירים ועל פני חצי חיוך. של פאם פאטאל, אבל אחת קדושה ואיכותית.
 

הבנתי את קדושת המילה, למדתי איך כותבים אהבה יפה וכמה שום דבר לא השתנה מאז ועד היום.

אישה כמהה, גבר אוהב, ושניהם במרוצת החיים, עד שיגיעו לנחלה הטובה והאוהבת.

כן, אפשר להגיד ששלמה המלך לימד אותי איך צריך לכתוב לי זה שאוהב.

קמתי בבוקר, סוף־סוף הגיע יום שישי. הלכתי אל המקלחת ושטפתי את פני. הבטתי במראה, מתוכה השתקפה דמות אישה, אפילו יפה. “מתי סיימת את הילדות?" שאלתי וחייכתי אל המראה. צחצחתי את שיני ומרחתי קרם ידיים.
 

אחר כך לבשתי שמלה פשוטה שקניתי פעם באיזה שוק באתונה. נעלתי נעליים שטוחות, לקחתי את ארנקי ויצאתי אל הרחוב. אל אפי הגיע ריחו של יום שישי. אני מניחה שלפני שמגיעה השבת בתפארתה באים מלאכי השרת להכין לה את השטח, עומדים כמה מטרים מעלינו ומפזרים עלינו זרעי לחץ. 

“עוד מעט שבת!" צעק הרוכל, "הקלמנטינות בחמישה שקלים!"
 

אישה שידיה עמוסות שקיות נתנה לזקנה את התור שלה אל הקצב, וזו בירכה אותה ב"שבת שלום ותודה".

גם אני חיכיתי בתור לקצב, שותקת וסופגת אווירה. כשהגיע תורי, קניתי בשר בקר (מספר חמש) כדי להכין צלי. הקצב נתן לי גם כמה פרגיות (רק בשביל החיוך שלך), ואותן הכנסתי למרינדת שזיפים.
 

אחר כך קניתי יין ואז חלות מהמאפייה. לקחתי גם קרואסון שוקולד אחד ביד. ואיתו צעדתי. כשהגעתי הביתה, התחלתי לבשל, קצצתי, תיבלתי וטעמתי עם האצבע. עד שאצטרך להנמיך את האש, אשטוף את הבית, חשבתי לעצמי. מילאתי דלי במים וסבון, את שולי שמלתי הכנסתי אל תוך צדדי תחתוני ושטפתי את הבית. זהו, הבית מוכן.

איור: אורי פינק

אתה עובר בראשי. עם כל צעד שאני עושה, אני חושבת מה תגיד, אם תאהב ואם מאכלי ישביעו בטנך.  וזו כבר לא השנה הראשונה שלנו יחד. גם לא העשירית. עוד מעט יבואו הילדים מבית הספר, אשטוף את פניהם המזיעות ואתן להם כוס לימונדה קרה. הם יספרו לי על האישור שעליו אני צריכה לחתום, ביום ראשון יצאו להצגה עם כל הכיתה.
 

אתה תגיע רק לקראת השבת. הם כבר ישחקו כדורגל למטה, הבית יהיה נקי, וריח הבישולים יחדור את כל דלתות השכונה. אפתח לך את הדלת באותה השמלה מהבוקר. תגיש לי זר פרחים, שלא עלה לך יותר מעשרים שקלים, אבל אלו הסחלבים שאני אוהבת, אז מה זה משנה? תגיש לי אותו. “שבת שלום אשתי", תגיד.

בגדיך דבוקים לגופך, עבדת קשה היום בנמל, אני יודעת, אף פעם לא התלוננת או רגזת. זה מוזר לי, הרי אתה המפרנס היחיד, איך זה שאתה לא נשבר לפעמים?

בכל שישי אני קמה עם חיוך. בכל שישי אתה שלי ואני שלך. עוד לפני שיעלו הילדים ממשחק הכדורגל, אקח אותך אל המקלחת. עבדנו קשה היום, אני ואתה. עכשיו יבואו מים קדושים וינקו כל חול וכל הבל. ובמקלחת אתה מביט עלי ואני עליך. חסון כל כך ויפה. אתה מלטף את השיער שלי ושואל “מה בישלת?"

“אוכל", אני עונה.
 

אתה מחייך ונושק לי. אחר כך מחבק אותי צמוד אליך. לא תמיד תבוא התאווה, לפעמים החיבוק הזה הוא המקום הנוח של שנינו, כמו אתה אומר “אני פה" ואני אומרת “גם אני".
 

כשתשוב מבית הכנסת, תאחז בכוס היין בידך ותברך. הילדים יהיו יפים ומסורקים מסביב לשולחן עגול שקיבלנו בירושה. וכשתקרא את אשת חיל ותביט עלי, ארגיש כאילו מלאכי השרת, אותם המלאכים שפיזרו זרעי לחץ מקודם, מכניסים אותי ואת גופי העייף אל תוך מיטה גדולה עם סדיני משי, מורחים על גופי קרם בריח אביבי ומביאים אותך אלי, לדעת אותי וללחוש שוב, שיש לי עוגן.

קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל.

תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיה

בכל שישי מחדש, אני מודה בלבי לשלמה המלך, שבין ידיו כתב את אהבתך אלי.

והנה לי בית.
 

כמו שחלמתי וכמו שכתוב בספרי האהבה.

לפני כמה שנים לקח אותי ידיד טוב לקפה התחתית בלינקולן בתל אביב. אותו הקפה שבו יושבים אמנים, יוצרים והוגי דעות. 
 

השעה הייתה מאוחרת, אולי שתיים אחרי חצות. הם התחילו לשוחח שם על פוליטיקה, כמה שהממשלה הימנית הורסת את הארץ ושצריך לתת לשמאל להביע את דעתו, כי מאז הירצחו של יצחק רבין ז"ל קולו לא נשמע. רק אחד העז להתנגד ולהגיד שקצנו בשיחות שלום שלא הולכות לשום מקום ושאין פרטנר.
 

ישב שם מישהו עם כיפה אמריקאית כזו, חצי כובע קסקט. הוא החזיק בידו עט ועל שולחנו מחברת. השיחה התלהטה, לאוויר נזרקו מילים כמו “פשיסט!" “רוצחים!" ועוד מיני מטעמים. הבטתי על האדם עם הקסקט ותהיתי מה הוא כותב שם. 
 

אחר כך שאלו אותי לדעתי. אמרתי שאין לי דעה, אבל סבי היה בבית"ר ואני מכירה את המנון בית"ר בעל פה, אם יחפצו לשמוע. הם הביטו בי בסלידה והמשיכו לריב. הבחור עם הקסקט צחק והרים אגודל כאילו מגלה לי שגם לו אין מושג. 
 

איש זקן עבר, בגדיו בלויים, זקנו ארוך ובידו שקית עם פחיות. הוא עצר מול השולחנות שלנו ושאל “יש למישהו כמה שקלים?" קולו לא נשמע בשל השיחה הערה. אז הוא הגבירו, “אולי יש לכם כסף לתת לי? אני רעב מאוד". שוב קולו לא נשמע, אז הפעם הוא צעק “כסף, אני רעב מאוד, אוכל לא בא לבטן הרבה זמן".

“הם לוקחים הכל לסמים", לחש אחד המתווכחים, “אני מכיר אותו, אל תתנו לו".
 

איש לא נתן, הם המשיכו בשיחה. רק האיש עם הקסקט אמר לזקן “הזמנתי בדיוק טוסט, רוצה שאזמין גם לך?". 

“אתה בטוח שזה בסדר?", שאל הזקן, “אני אחזיר לך, בהן צדק". 

“בוא", אמר לו הבחור עם הקסקט.

הבטתי בשניהם כשהגיע הטוסט. הזקן אכל בתאווה, מאשר בזאת שלא ראה אוכל כבר המון זמן. כשסיים, האיש עם הקסקט הניח בצלחתו גם חצי מהטוסט שלו. “תאכל, אני לא רעב". וגם את זה אכל הזקן. כשסיים, נישק את ידו של האיש עם הקסקט והלך לדרכו.
 

המתווכחים עדיין לא הבחינו בו. כשהתחילו להתפזר כולם, הלכתי אל האיש ואמרתי לו “כל הכבוד, באמת".

הוא הביט בי, ישר אל תוך עיני, הייתי שקופה אל מולו. ופתאום הוא אמר: “הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל. ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש".

הוא הלך אל דרכו. נותרתי שם קפואה. שוב באת אלי שלמה, אתה תמיד מגיע אלי. באהבה, בבית, בתשוקה ובעצבו הרב של העולם הזה.

ועכשיו אפסיק לכתוב. כי יוסיף דעת, יוסיף מכאוב.