"יהודה בר נתן היה נושא את כליו של רב המנונא והולך אחריו. נאנח. אמר לו הרב: 'ייסורים אתה מבקש להביא על עצמך?! הרי כתוב: כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי'" (מסכת ברכות, תלמוד בבלי). 

גל הטרור הנוכחי, בניגוד למה שמספרים לנו דוברי הממשלה, הוא לא רק המשך של התנכלויות הערבים לאורך כל תולדות שיבת ציון. יש בו אלמנט חדש: הוא חלק מהטירוף הדאע"שי שפשה במרחב, אכזריות המועצמת על ידי הרשתות החברתיות, שהחיבור שלהן עם תרבות ההגזמה והמלודרמה הלבנטינית יוצר גל שטנה עם הדף ויראלי שטרם הכרנו.
 

כך ילדים בני 13 ו־15, שאיש לא תדרך אותם קודם לכן, לוקחים יוזמה ויוצאים למסע רצח אכזרי. הם לא היו צריכים תשתית של ארגון טרור, הם היו צריכים את ההסתה של אבו מאזן שמתחרה בחמאס בשאלה מי מוסיף יותר שמן למדורה, ואת פייסבוק, שם הם "רק" שיחקו במשחק מחשב שבו צריך לשחוט את היהודי בסכין חדה. זה נגיף חדש שתוקף אותנו, והגוף שלנו עוד לא מכיר אותו. הוא מידבק ואנחנו מבזבזים יותר מדי זמן בנטילת אנטיביוטיקה שמתאימה למחלות הישנות. לחיידק האלים הזה צריך לתת מענה שבא מחוץ לקופסה. 
 

ראשית, יש להבין שה"איטבח אל יהוד" הנוכחי - שמתרחש 67 שנה לאחר קום המדינה, חלקו על ידי תושביה ואזרחיה, וזוכה לתמיכת חברי הכנסת הערביים - רק מעיד על כך שהמלחמה שלהם היא לא על תוצאות ה"נכסה" (ההפסד של מדינות ערב במלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון), אלא נגד תוצאות ה"נכבה" (יום העצמאות של ישראל). כלומר, המאבק הוא על עצם הקמת מדינת ישראל. 
 

ישראל פסולה בעיניהם מסיבה דתית, ולמלחמת הדת הזו שותפים גם כאלה שנהנים ממנעמי המדינה היהודית ומתפרנסים ממנה, כמו טכנאי בזק או עובד בית לוינשטיין. 
 

נוסף לכך, יש להבין מדוע ההתנגדות למדינת ישראל הצליחה להרים ראש בצורה אלימה ובלתי נשלטת כל כך. צלחת הפטרי שעליה צמחה האלימות הזו היא הפחד. ממשלות ישראל לדורותיהן הפגינו פחד לדרוש בנייה חוקית במגזר הערבי; פחד להיות ריבון נוכח בשכונות הערביות בירושלים ובערים הערביות בישראל; פחד לשמור על השטחים הפתוחים מפני הבדואים המתנכלים לחקלאים.


אבו מאזן, מסית יותר מהחמאס. צילום: רויטרס


המדיניות שהשתרשה היא להימנע מ"להיכנס להם לחיים". כך, לדוגמה, בעוד שבמערב ירושלים יש תחנות משטרה בתוככי השכונות, במזרח ירושלים אין. יש רק בקו התפר. התוצאה: אין אכיפה על כלי נשק שלא ברישיון, על החזקת סמים, על הסתה במסגדים נגד ישראל ועל עוד שלל תחלואים שמתפתחים כשאין נוכחות משטרה בשטח. 
 

על פי אריה קינג, מחזיק תיק הביטחון בעיריית ירושלים, גם על עובדי העירייה נאסר כבר ארבע שנים בהוראה ממשלתית להיכנס לשכונות מזרח העיר כדי לאכוף את חוקיה. התוצאה: אין אכיפת מסים, אין אכיפת בנייה וגם אין השקעה מספקת בתשתיות. 
 

ביישובים הערביים בישראל המצב טוב יותר, אבל גם שם אפשר לראות מעט מאוד תחנות משטרה. בהוראת בכירים במשרד הפנים הוחלט שלא לאכוף בנייה בלתי חוקית. וביישובים רבים בצפון ובדרום מתנהל טרור חקלאי יומיומי שאינו מגיע לכותרות. חקלאים עומדים חסרי אונים ומיואשים מגניבות חקלאיות, משריפות של תבואה ומהריסת גדרות. 


להחיל את הדין
 

באנגלית מדינה נקראת State, כלומר מצב. בעברית "מדינה" היא מלשון "דין". לאורך השנים בחרו ממשלות ישראל לדבר עם האוכלוסייה הערבית־ישראלית באנגלית. הן שידרו להם שהמדינה איננה "דין" אלא "מצב". ומטבע הדברים "מצב" הוא הפיך. 
 

מתוך התקווה להפוך את ה"מצב" הזה צמחה התנועה האסלאמית של ראאד סלאח, שהשבוע בערעורו בבית המשפט לא הסכים לחזור בו מדבריו, שלפיהם היהודים משתמשים בדם להכנת ארוחותיהם. בבריטניה הוא כבר היה פרסונה נון גרטה, וכניסתו לממלכה נאסרה בשל היסטוריה של אנטישמיות ארסית. בישראל הוא הסתובב חופשי יותר מדי זמן, ואמר יותר מדי פעמים בחופשיות את המילים "שהיד של אל־אקצא". 
 

אבל דין הוא לא רק מקל, הוא גם סדר, שוויון וצדק. נכון שהסיבה לכך שהערבים נלחמים בנו היא לא מצב התשתיות, אבל כאשר מאפשרים למשפחה בנייה לא חוקית, מטבע הדברים גם לא מחברים אותם לתשתיות חשמל ומים. משפחה כזאת תיפול בקלות רבה יותר לרשתו של השייח' סלאח, שכבר הכריז שמטרתו להקים על חורבותיה של ישראל מדינת ח'ליפות אסלאמית שבירתה ירושלים.
 

ובכל זאת, אנחנו נמצאים כיום במצב מצוין. בחיינו האישיים אנחנו יודעים שאשר יגורנו מפניו בא לנו. אומנם קורה לנו הדבר הגרוע ביותר שממנו חששנו, אבל יחד עם זאת אנחנו גם משתחררים מהפחד. הנה זה אירע ואנחנו עדיין עומדים על הרגליים. 
 

כשמשתחררים מהפחד אפשר לפעול בדיוק הפוך מכפי שהכתיב לנו הפחד: להיות שוחרי מגע עם המגזר הערבי; לדרוש אישורי בנייה על כל הרחבת מרפסת בוואדי ערה, ומצד שני להשקיע בתשתיות; להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק ואת מנהיגיה אל עזה, שם הח'ליפות האסלאמית כבר משגשגת; לפעול לשוויון בנטל באמצעות מערך אקטיבי של שירות לאומי לערבים, וגם לשוויון הזדמנויות ולאפליה מתקנת של מי שיבחר לשרת.

באמצעות נוכחות בשטח ומדיניות מקל וגזר ברורה ועקבית, מדינת ישראל צריכה ללא מורא לתקוע טריז של ברזל בין ראש עיריית נצרת, החפץ בדו־קיום, לבין איימן עודה, שחותר תחתיו מתוך הכנסת. ואם נמשיך לפחד, הרי שדווקא אשר יגורנו מפניו יבוא לנו.