הכרזה חד צדדית: מבחינה חוקית, אין בעיה להתמודד עם תנועותו של ראאד סלאח

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ובכירים ממשרד המשפטים, שלא תמכו במהלך הזה במשך תקופה ארוכה בשל מורכבותו והבעיות המשפטיות והמדיניות שהוא מעלה, שינו את עמדתם. כעת, כך נראה, הוסרה התנגדותם והם מאפשרים לממשלה לפעול על פי הבנתה וחובתה, וטוב שכך.

הוצאת אדם או קבוצת אנשים אל מחוץ לחוק אינה דבר קל ערך ופשוט, יש לכך תוצאות עוצמתיות ורחבות, בעיקר אם מיישמים את ההחלטה ולא מסתפקים רק בהכרזה. אולם למרות זאת, ראוי ללכת למהלך זה על פי הכלל "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". נכון, ההחלטה והביצוע יאותגרו ככל הנראה בבג"ץ, אך להערכתי בג"ץ לא בהכרח יפסול אותה.
 

לעניין ההוצאה אל מחוץ לחוק עומדות בפני הממשלה שתי אופציות: שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום 1945 או על פי הפקודה למניעת טרור. את תקנות ההגנה חוקקו הבריטים בתקופת המנדט כדי להילחם בארגוני המחתרת. על פי תקנות ההגנה, שר הביטחון מתוקף סמכותו רשאי לחתום על צו שלפיו אדם או קבוצת אנשים, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים, הם "התאחדות בלתי מותרת". 
 

על פי המבחנים בתקנות ובפרסומים בתקשורת, לכוחות הביטחון יש ככל הנראה ראיות מספקות לכך שתנועתו של ראאד סאלח היא התאחדות בלתי מותרת. התוצאה המשפטית של הכרזה כזו היא שכל המוכרזים והשותפים להם הופכים להיות עבריינים, ואפשר לפעול נגדם כפי שפועלים נגד עבריינים, לרבות חילוט והחרמת רכושם ונכסיהם, כולל את חשבונות הבנקים ומקורות המימון שלהם. אין ספק שעצירת מקורות המימון והחרמת כספי ארגונו של ראאד סלאח יקטינו עד יאיינו את ממדי ההסתה של התנועה האסלאמית. 
 

אם תבחר הממשלה לפעול על פי הפקודה למניעת טרור, עליה לפרסם הודעה ברשומות ולפיה חבר אנשים מסוים הינו ארגון טרור. הודעה כזו משמשת ראיה בכל דיון משפטי, אלא אם כן יוכח ההפך.
 

בעבר נעשו מהלכים להוצאת ארגונים אחדים אל מחוץ לחוק, בהם מפלגת כך, ג'בהת א־נוסרה ודאע"ש. במקרה זה לא רק עצם ההכרזה חשובה, אלא היישום המעשי שלה ונקיטת צעדים, משפטיים ועונשיים, בהתאם לארגז הכלים שיש בידי הרשויות על פי החוק. אך למרבה הצער, הרשויות אינן מצטיינות ביישום ההכרזות הללו. יש לקוות שהפעם לא רק יוצאו מסיתים וארגונים עוינים אל מחוץ לחוק, אלא גם שכל האמצעים המשפטיים הנובעים מהכרזה כזו יופעלו נגדם.

זאת ועוד: ראוי שגם היחס הסלחני של גורמי האכיפה כלפי ח"כ חנין זועבי ייפסק, ותיענה תביעתו הצודקת של ראש הממשלה להעמידה לדין בעבירות של הסתה עקב התבטאויותיה האחרונות. היא איננה ראויה לכהן בכנסת ישראל ואפילו לא להיות אזרחית ישראלית.

על סדר יומה של ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת הצעת חוק מאיימת ומטרידה שעניינה הוא החדרת המשפט העברי אל תוך המשפט הישראלי בדלת האחורית, תוך פגיעה קשה במעמד בתי המשפט ובעצמאותם של השופטים. 
 

על פי הפרסומים מעוררי הדאגה, מתגבשת תמיכה די רחבה בהצעת החוק, פרי מחשבתו היצירתית של ח"כ ניסן סלומינסקי, בעברו איש מפד"ל וכיום חבר מפלגת הבית היהודי שמבקש, כנראה, להותיר חותם בספר החוקים שלנו.

הצעת חוק שמאיימת על הדמוקרטיה, ניסן סלומינסקי. צילום: מרק ישראל סלם

המחלוקת בעניין מקורות המשפט הישראלי במדינת ישראל החלה לאחר הקמת המדינה, כאשר המפלגות החרדיות והדתיות רצו להכיל ולהחיל את המשפט העברי על פי המקורות - התנ"ך, המשנה, התלמוד ודברי חכמים - ואילו הרוב החילוני רצה משפט ישראלי חילוני,  דמוקרטי ושוויוני, שבראשית דרכו ישען על המשפט האנגלי שהוחל על ארץ ישראל בתקופת המנדט.
 

ראש הממשלה דוד בן גוריון והסיעות החילוניות בכנסת קבעו שהמשפט שיחול בישראל יהיה חילוני, שוויוני ודמוקרטי, להוציא פשרה בענייני המעמד האישי.  בעניין זה הוסכם שנושאים הקשורים בו, בעיקר נישואין וגירושין, יידונו על פי הדין העברי כשמדובר ביהודים, ועל פי דיני הנצרות והאסלאם כשמדובר בנוצרים ומוסלמים. אך כל זאת נעשה באמצעות חוק חילוני של הכנסת.
 

הסטטוס קוו המשפטי הזה החזיק מעמד ונראה היה שכל השותפים לבניית המדינה חיו איתו בשלום ובהסכמה. ב-1980 חוקקה הכנסת את "חוק יסודות המשפט", שבא לעולם כדי להתנתק ממקורות המשפט המנדטורי ולהורות לשופטים לאילו מקורות משפטיים לפנות כאשר הדין הישראלי נמצא במצב של "לאקונה", דהיינו כשהחוק לא נותן פתרון מוגדר ומובהק למצב משפטי שמתהווה במהלך משפט מתנהל.
 

לאחר מחלוקת בכנסת, שוב בין הסיעות החרדיות והדתיות לבין הסיעות החילוניות, הושג נוסח שאומר שאם אין תשובה ברורה בחוק הישראלי לשאלה משפטית העולה תוך כדי הליך משפטי, כי אז השופטים מופנים להתבסס על "עקרונות החירות והצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". זאת בנוסף לכך ששופטים רשאים, עוד קודם שיפנו למורשת ישראל ולמקורות המשפט העברי, להתבסס בפסקי הדין שלהם על היקשים ממקורות משפט חלופיים.
 

ההגדרה בחוק נותרה עמומה והותירה שיקול דעת רחב לשופטים כאשר הכריעו בדין. ואכן, לא זכינו לפסקי דין רבים מדי שבהם התבססו השופטים על המשפט ההלכתי כאשר נוצרה "לאקונה" בחוק. נראה שהשופטים לרוב העדיפו את המשפט הדמוקרטי על פני המשפט ההלכתי.
 

ועכשיו מגיח ח"כ סלומינסקי ומציע לפגוע בסטטוס קוו שעל בסיסו ניתן היה לקיים חברה מאוחדת ומכבדת בין חילונים לדתיים ובין יהודים לבין מי שאינם יהודים. ח"כ סלומינסקי מבקש להכפיף חלקים מהחוק הישראלי לדין ההלכה ולהפוך את ישראל למדינת הלכה בנוסח השריעה האסלאמית. 
 

זו הצעת החוק כל כך חמורה, עד שקיים חשש אמיתי שאם היא תתקבל על ידי הכנסת היא תפגע במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית וכמדינת לאום. יש לקוות שלא תיווצר קוניוקטורה רגעית שבה מתוך פופוליזם וקריצה לבוחרים בפריימריז, יצליחו הפוליטיקאים לגרום לכך שהצעת החוק הבלתי דמוקרטית הזו תעבור בוועדת השרים לענייני חקיקה ואחר כך תאושר במליאת הכנסת.
 

אני רוצה להאמין שהשר משה כחלון, שהתחייב בפניי בוחריו שלא לפגוע במעמד בתי המשפט, יטיל וטו על ההצעה הזו, אם היא לא תיעצר בממשלה.