חיפוש פיזי, בעיקר כשהוא מתבצע באמצעות שימוש בידי המחפש על גופו של אדם אחר ואפילו חיפוש בכליו, הוא אקט פוגעני ולעתים משפיל ולא מכבד. הוא פוגע בפרטיות והוא פוגע בכבוד, אך לעתים הוא הכרחי כדי להגן על שלום הציבור; כי סביר להניח שסכין שלא אותרה במערכה הראשונה בעת החיפוש, תדקור במערכה השלישית.
מדינות דמוקרטיות שונות חוקקו חוקים שמאזנים בין הצורך להימנע מפגיעה בפרטיות ובכבוד של האיש שעל גופו או בכליו מחפשים לבין הצורך לוודא שאנשים בעלי סיכון גבוה לא יישאו עמם כלי נשק מוסתרים, חמים או קרים, במקומות ציבוריים הומי אדם.
השיטה המאזנת שבחרה מדינת ישראל מנוסחת בסעיף 3 לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור משנת 2005. "היה לשוטר, לחייל מוסמך או למאבטח חשד סביר שאדם נושא עמו שלא כדין נשק או עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק או שנשק המוחזק שלא כדין נמצא בכלי תחבורה, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם או בכלי התחבורה".
הביטוי שבו בחר המחוקק - "חשד סביר" - הגם שאינו מוגדר בחוק, הוא סוג של כיפת ברזל נגד חיפושים סיטונאיים משפילים ומפלים. האיזון הזה עבד בעשר השנים האחרונות בלי לעורר קשיים מיוחדים.
לפני כחמש שנים נעשו ניסיונות לתקן את החוק, בעיקר בשל אלימות ברוטלית במועדוני לילה, ולאפשר שיקול דעת לחפש בגופו של אדם ובכליו גם ללא חשד סביר. אולם עד כה היוזמות נדחו בשל הפרת האיזון.
עכשיו, בחסות הפורענות המשתוללת בארצנו, גורמים שונים מנצלים את המצב על מנת להחדיר את התיקון הדורסני האמור. ואומנם הממשלה אישרה השבוע את התיקון ויש להניח שגם הכנסת תעשה זאת בקרוב. יכול להיות שתיקון זה הוא רע הכרחי בנסיבות הקיימות, אך הוא חייב להיות מידתי ולבוא במסגרת "הוראת שעה" לתקופת זמן מוגבלת, ולהתבטל מעצמו בתום התקופה הבעייתית. יש להניח שאם הכנסת לא תעשה זאת, כי אז יידרש לכך בג"ץ.