כסף גדול: מה עשיתי כשנשארו לי רק שני שקלים להגיע הביתה

אספתי כמה שקלים שהיו מונחים בתוך תיקים שכבר אינם בני שימוש והזמנתי לעצמי מונית אל הבנק. המונה הראה 25 שקלים, ונשאר לי עודף של שני שקלים מכסף שמצאתי.
 

נכנסתי אל הבנק. לפני בתור היו ארבעה אנשים - זוגות צעירים. זה נחמד חשבתי לעצמי, בטח הם באו לפדות את הצ'קים של החתונה, או לאחד חשבונות. התחלתי לתהות לגבי כל אחד מהזוגות. לפעמים אני חוטאת בזה. הבטתי עליהם ושאלתי את עצמי מי אוהב יותר את מי, ההורים של מי עזרו יותר בחתונה, ומי האחראי ביניהם שמשך את בן זוגו אל הבנק ולא הלך לבזבז את הכסף שנשאר מהמתנות. 
 

כשסיימתי להרהר הגיע תורי. ניגשתי אל הכספרית החייכנית. “כן, במה אפשר לעזור?", שאלה. “באתי למשוך כסף", עניתי.

“אה, אנחנו כבר לא עושים את זה", היא אמרה ומבטה נשלח אל מאחורי, מחפש את הבא בתור.
 

מתברר שיש איזה חוק של “התייעלות הבנקים" ופיקוח על עמלות, אז רוב הסניפים כבר לא נותנים יותר שירותי דלפק ומשיכה. 

“תקשיבי, אין לי כסף. עד שיגיע הכרטיס החדש אין לי איך למשוך כסף!",  גייסתי את הקול הכי מסכן שמצאתי.
 

“אז סעי לבנק בתל אביב, הם פתוחים עד אחת ושם תוכלי למשוך".

“איך אסע? אני מסבירה! אין לי כסף!", הרמתי קצת את קולי.

ביקשתי לדבר עם המנהלת, היא הביאה את המנהלת. המנהלת אמרה את אותו הדבר בדיוק. ראויה להערכה כל האחדות שם, גם הקיבעון וחוסר המעוף המחשבתי שהפגינו שתיהן, כנראה שלא באשמתן אפילו, תמיד זה מישהו מעל.

יצאתי מהבנק. להתווכח אני לא יודעת, לצערי. לא פעם קרה שעבדו עלי, ניצלו בכמה שקלים יותר ודחפו לי חבילות שאני בכלל לא צריכה. אופי כזה, שלימזלית.
 

בחוץ חיכה לי עולם שלם. אוטובוסים שעברו, נשים שערכו קניות לקראת שבת ונשים בנות גילי שהתהלכו להן עם שקיות שופינג ביד. גם אני רציתי, ולא יכולתי.
 

פתאום נזכרתי בזמנים עברו, איך הייתי עוברת על יד חנויות גדולות ובוחרת לעצמי מה אקנה ביום שתפסיק לי חרדת הקיום ובעיריית תל אביב (מקום עבודתי דאז) יעלו לי את המשכורת.
 

פתאום נזכרתי איך הייתי קונה כרטיס חופשי־יומי לאחד מקווי דן או אגד ומטיילת כל היום בתל אביב עם 50 שקל, ב־20 שקל הייתי קונה חולצה מאחת החנויות הזולות באלנבי, ב־10 שקלים שתי כוסות של מיץ טבעי, ואת 20 השקלים הנותרים הייתי שומרת לסוף היום, אוכלת איזו פיתה עם קבב מהכרם.

בימים הללו, באוטובוס בדרך הביתה, הייתי מרגישה רוויה ומסופקת כל כך. 50 שקלים, אוטובוס חופשי ותל אביב הקטנה. מה עוד אישה צריכה? הייתי חושבת לעצמי.
 

והנה אני עכשיו. בבנק יש מספיק, אבל אין שום אמצעי להוציא ממנו את הכסף. יש לי שני שקלים ביד, את הדרך הביתה אצטרך לעשות ברגל ואני יכולה לשכוח מבילויים לפחות עד יום ראשון, כשיגיע הכרטיס החדש.
 

אז התחלתי ללכת. במקום חנויות הבטתי באנשים. ברמת גן יש קטע, מין כור היתוך כזה אמיתי, אסלי. להבדיל מיפו, פה הצבעוניות היא לא בין דתות אלא בין עדות. בבתי הקפה ברחוב ביאליק תוכלו לראות נשים זקנות יושבות ומרכלות בעיראקית, ונשים קצת יותר זקנות עושות את אותו הדבר ביידיש. ביניהן יושבים גברים, בני כל העדות, משחקים שש־בש ורבים.
 

קבצן אחד עמד ברחוב וניגן. אני כבר מכירה אותו, הוא הקבצן הכי עצלן שפגשתם. יש לו קלנועית כזו, שאליה מחובר טרנזיסטור ישן וכל שהוא עושה זה לשבת, להדליק את הטרנזיסטור ולהשמיע שירים. זהו, הוא עצמו לא עושה כלום. לא נדרש ממנו מאמץ פיזי זה או אחר, ואפילו את התורמים הוא לא תמיד מזכה בחיוך. קבצן עצלן.
 

אני תמיד זורקת לו כמה שקלים, כאות הוקרה על ההוכחה שכדי להרוויח כסף אתה לא צריך להיות מיוחד, בעל כושר אינטלקטואלי רם או גיבור גדול, אתה יכול פשוט לחשוב קצת אחרת מהשאר. למצוא את המעט ביותר שיפיק הכי הרבה.
 

נתתי לו שקל והשארתי לעצמי שקל, השקל האחרון שלי לסוף השבוע הזה. עצרתי באחת מחנויות המכולת וקניתי לעצמי סוכרייה על מקל, כמה מתוק וטעים היה טעמה. חיכיתי כבר להגיע למסטיק בסוף. כשהגעתי הביתה, סוף־סוף, פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק מים גדול, שתיתי ישר ממנו וכמה טיפות זלגו לי על החולצה. הרגשתי ענייה, מזיעה ומאושרת. ולו רק בגלל התזכורת שנתנו לי החיים.

שלושה ימים אחר כך ישבתי עם חברים באולם המפואר של תיאטרון הקאמרי. המסך נפתח, ומולנו התחילה ההצגה “אופרה בגרוש" של ברטולט ברכט. התפאורה זזה והייתה מדהימה, העיבוד המוזיקלי היה משגע והשחקנים פנומנליים. אבל הנושא, הנושא כל כך לא רלוונטי לימים אלה. הרי אילו קבצנים, פושטי יד ונדכאים באמת ירימו שלט ויעשו מעשה היום? יצאו כנגד בעלי ההון והחברה שמאכילה אותם בדמגוגיה זולה? 
 

במחזה, היה מק, הבחור ההוא שלא נרתע ממעשים כמו אונס, רצח, גניבות ושימוש בתחבולות כדי להשיג את מטרתו. באחת הסצינות בהצגה, שרה פולי, חברתו של מק הסכינאי, שיר ששמעה מפי שוטפת כלים פשוטה בזמן עבודתה. הפועלת הזו, כדבריה של פולי, הייתה עוף מוזר, אף אחד לא הבין מה שרה הבחורה הזו ולא ידע מה יהיה סופה.
 

"אתם, הגברים, האומרים 'מהרי לסדר ת'מיטה! אין לי זמן כאן!' ועושים לי טובה שזורקים לי נדבה - אני אקח ת'פרוטה ואסדר את המיטה. אך במהרה שום גבר לא יישן כאן. הלילה שום איש כבר לא יישן כאן".
 

זהו אולי הקטע הרלוונטי היחידי בהצגה. החלומות, הכוונה, ההגשמה העצמית.
 

בדיוק כמוני, כשהייתי יושבת בעירייה מול לקוחות ורוקמת להם סיפורי חיים בדמיוני, כמו הכספרית המשועממת שראתה אותי ולא חשבה שתועיל לעולם אם תרים טלפון למישהו בכיר יותר; כמו המוכרת ההיא שמכרה לי את הסוכרייה על מקל והרכינה ראשה כדי להמשיך ולמחוק תמונות מהטלפון שלה; כמו מנקי הרחוב, כמו נהגי המוניות, כמו המאבטחים בעלי המבטא והמתדלקים בעלי הריח. היא שרה בשביל כולנו, אלה שהחברה דילגה עליהם בקפיצות קלילות של איילה לטובת הבצע הנכסף כל כך.

ואולי טוב שאבד לי הכרטיס. במשך כמה ימים הייתי נטולת כסף, הגז דלק אצלי בפעם הראשונה בבית, הכנתי אורז תפל ושניצל תירס שהיה לי במקרר. בכמה מסעדות הייתי השנה וכמה שטרות נזרקו. זו הייתה אחת הארוחות הטעימות ביותר שאכלתי. לא יצאתי לבלות, ואת ערבו של חמישי עשיתי מול הטלוויזיה בשמלת בית פרחונית ומשדרי חדשות שמשדרים הכל חוץ מחדשות.
 

וגם פתחתי בקבוק יין לעצמי. אחד יקר, ששמרתי לאירועים מיוחדים.
 

תגידו לי אתם, היש אירוע מיוחד יותר מלחגוג את שובו של העוני? את הלגימה הראשונה הקדשתי לכל אלה שחשבון הבנק שלהם ריק, אך בלבם שיר מזמור לחיים. ולמעט שיש להם להציע.