חלקי הצנוע בהלם הקולקטיבי על הירצחו של יצחק רבין הסתיים דקות ספורות אחרי שנורו שלוש היריות. בדקות הללו אחז אותי אותו הלם שאחז, כך אני מניח, את רובם המוחלט של אזרחי ישראל, אבל נאלצתי להשתחרר ממנו במהירות כעבור כמה רגעי שידור, כשהבנתי שמישהו ליהק אותי לתפקיד אחר לגמרי. שבמחזה הזה, אני בכלל לא שייך לקהילת האבלים, אלא חלק בלתי נפרד ממחנה הרוצחים.
מאז, כמו רבים אחרים, אני סולד מהשבוע הזה שנוחת עלינו בתחילת כל נובמבר ובדרך כלל כבר הרבה לפניו. אני סולד ממנו מכמה סיבות. קודם כל כי השבוע הזה הוא שבוע שבו כולם מרשים לעצמם לשקר זה לזה, בלי להסמיק ובלי לחוש מבוכה. זה שבוע שבו כל אחד מתיר לעצמו לכזב על רבין ולספר עליו סיפורים שלא היו ולא נבראו, ולהציג לנו אותו באופן שבו גם המנוח היה מתקשה לזהות בו את עצמו. אבל זה רק חלק מהעסק. הבעיה הגדולה יותר היא שהשבוע הזה מגיע בדרך כלל במסגרת עסקת חבילה. אם אתה רוצה להיות חלק מהשיח השולל אלימות ומבקש לדבר בזכותה של הדמוקרטיה, אתה חייב גם להישבע אמונים לתהליך אוסלו, לכל מה שנכנס לסל המכונה "מורשת רבין" ולכל מה שיקבעו הקובעים שאותו ייצג האיש בחייו ובמותו.
במשך שנים רבות העניין הזה הפריע לי מאוד, משום שאת השיח שאני מנהל בסוגיה הזו עם ילדי לא הייתה לי יכולת לנהל בחוץ. משום שהשיח שהתנהל בחוץ חייב אותי להיות באחד משני מחנות: או זה של תומכי "תהליך השלום" או זה של תומכי הרצח.
אין לי טענות אל אנשי השמאל שחשבו שנים ארוכות שעצרת הזיכרון לרבין חייבת להישאר מדורת שבט שמאלנית. זכותם. אין ויכוח שרבין היה המנהיג שלהם, אין ויכוח על כך שהוא קידם את הדרך שהם האמינו בה ואין גם ויכוח שבגללה הוא נרצח. אין ויכוח ובכל זאת יש להצטער. כי העצרות הללו הן הזדמנות נדירה, גם אם חבל על הנסיבות שזימנו אותן, לקחת ערכים שחשובים לכולנו ולהתאחד סביבם. ודמוקרטיה וכיבוד עמדת הרוב והתנגדות לאלימות הם מסרים חשובים דיים כדי שעצרת שתתאחד סביבם תהיה בעלת משמעות. ומכיוון שכך, תמכתי בכל מאודי לפני שלוש שנים בהחלטה של דני הירשברג, מזכ"ל בני עקיבא, לשלב ידיים עם שאר תנועות הנוער ולקיים אירוע משותף שכזה.
אבל לחיבור הזה היה מחיר שכולם נדרשו לשלם. והמחיר הוא שאת המפריד משאירים בצד. לערב אחד. לא בגלל שהוא לא חשוב. בגלל שכולנו מבינים שלכל הצדדים קשה. לשמאל, שחושב שהימין אשם ברצח, קשה אולי להכיל את בני עקיבא. לנו, מנגד, לא קל להרגיש בבית במקום ובאירוע שבהם במשך שנים האשימו את כולנו שלחצנו על ההדק.
ולכן, מה שעשו אנשי מרצ ושלום עכשיו עם השלטים שלהם, ומה שעשה יונתן בן ארצי עם הנאום שלו, ומה שעשו מי שהביאו את ביל קלינטון האיש ואת ברק אובמה המוקלט, היה מהלך שדוחק החוצה את הסיכוי להיפגש שוב, פעם בשנה, סביב נושאים שלפחות לפי הקולות שעושה השמאל, מאוד חשובים לו.
רוצים אירוע מדיני של השמאל? אין בעיה. רוצים עצרת תמיכה במדינה פלסטינית? לגיטימי. רוצים כינוס שבו תכניסו לימין אצבעות לעיניים? בכבוד. אבל עשו את זה ביושר. לא בתחמנות. תזמינו את את רינו צרור וגם את קלינטון והכריזו על בן ארצי הנכד כנואם המרכזי. רק דבר אחד אל תעשו. אל תזמינו את הנוער שלנו ליטול בזה חלק, במסווה של ערב מחבר. אל תעבדו עליו. כי זה המעשה הכי אנטי־חינוכי שאפשר לעשות לו. כי בשנה הבאה יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותו להגיע.