תמו שבעת ימי האבל היהודיים על מותו של יוסי שריד. עד שיש יריב טוב, ואז גם הוא איננו. נותרנו בעיקר עם הטיפוס שמנסה לשכנע תוך כעסים גסים, או מי שמתאמץ להיות שנון אבל אינו אלא קשקשן עולז ומלהג שפיו מגחך תמיד. את יוסי שריד אהבתי. כמעט רק ליד אנשים כמוהו אני מרגיש בין אנשים בני עולמי. אותם דימויים ואותם סדרי עדיפויות וטעם, ובאוויר יש גם איזו קבלה של עקרון הפלורליזם, שעד כמה שכולנו יודעים שהוא מזויף, הוא בכל זאת בעל נוכחות חזקה. טוב ערך מזויף מחוסר ערכים בכלל.
כמו רוב הישראלים, הצטערתי שהוא טועה, אבל תענוג היה לשבת איתו ולדבר, כאשר לא אני ולא הוא נותנים לדעות שלנו להפריע לנו. נותרו סביבנו מעט כאלה. תתחילו לייצר מהר עוד, כדי שנוכל להמשיך להתענג על בני אדם, ולא נישאר רק עם השאלה הלא חשובה וחסרת התשובה: מי טועה ומי צודק. בשבוע שעבר, כאשר הבעתי תחושות דומות לאלה בפייסבוק שלי, היו מגיבים שהזכירו לי את הרגעים שבהם הוא לא היה כל כך אנושי. אולי הם צודקים, אבל אני בכל זאת מעריך אנשים כמוהו.
במשך השנים, כשכתבתי עליו, התייחסתי לדבריו בעיקר בלעג סאטירי. היו לנו ויכוחים, כמובן. משום שאלה היו בסך הכל ויכוחים על חיים או מוות, נשארנו ידידים.
אחד מהוויכוחים האלה תועד בהרחבה. זה היה מעין ראיון, מעין עימות, שערכתי איתו ופורסם ב"מעריב", ב”סופשבוע” ביולי 1997. הוא היה אז יו”ר מרצ. במערכת החליטו להציג זאת כמלחמה בינינו, אולי מפני שהשאלות ששאלתי אותו לא נלקחו מתוך הטופס הרגיל של השאלות המוכנות.
עורך “סופשבוע”, אמנון רבי, בחר ללוות את הכתבה בצילום שבו יוסי שריד ואני עומדים גב אל גב. צילום שנבחר מתוך רבים שצילמה רלי אברהמי. פתחתי את הכתבה במילים הבאות: את הוויכוח בישראל מובילות שתי השקפות. אחת מהן מצליחה, בערמומיות מרהיבה, לשכנע שהיא מדברת בשם זכויות האדם. אני חושב שזה בדיוק להפך, שמדובר בהשקפה שהביאה לשפיכות דמים ולפחד בעיניים, ועוד תביא. אין מי שמייצג את ההשקפה האכזרית הזאת ביתר תקינות מאשר יו”ר מרצ היום, יוסי שריד. פעם, בעת אחד מוויכוחי הגלדיאטורים, טען נגדי יוסי שריד בפרהסיה אלקטרונית: “אתה מנשק את האחוריים של ההיסטוריה”. כידוע, אותו מחנה הצליח באותה להטוטנות לשכנע שהוא מדבר גם בשם הקדמה ההיסטורית.
לצורך בירור היכן בדיוק אני מנשק את ההיסטוריה, ישבנו, אם כן, במשרדו, טייפ על השולחן וצקצוקי המצלמה מסביב, ושוחחנו שיחה אינטימית משהו. “אצחצח את עבריתי”, פתחתי.
בין היתר שאלתי אותו: איך אתה מרגיש כשאתה עומד לעשות רע לאנשים? למתנחלים? להוציא אותם מהבית? איך אתה מרגיש עם זה כאדם? הוא ענה: אני מרגיש עם זה רע. אתה חושב שאני נהנה מזה? אבל מה הברירה שיש לי? כשהייתי שר, אבל לא רק, הייתי בא למקומות האלה. הם שאלו אותי את השאלה הזו. הם מדברים איתך, מסתכלים לך בעיניים. זה מאוד קשה. אבל אני לא יכול לומר להם דבר שאני לא מאמין בו. אני אומר להם: אני יודע שאני הולך לעשות דבר רע מבחינתכם האישית. זה אפילו קשה מאוד להבנה, ואפילו מותר לכם לשנוא אותי.
לשנוא אותו? אני חושב שלא רבים קיבלו את העצה הזאת.