בתום חצי שנה ארוכה ומוקדמת מדי של עונת בחירות, שהנפיקה כמה מהאמירות והמראות הסוריאליסטיים, הבוטים והפוגעניים בהיסטוריה של הפוליטיקה, חתמה שלשום המפלגה הרפובליקנית את תרומתה להרס של כל חלקה טובה בפוליטיקה האמריקאית בערב של הקזת דם קולקטיבית בלאס וגאס.
נהוג לומר שמה שקורה בלאס וגאס נשאר בלאס וגאס, מעין קריצה רב־משמעית לדברים שעליהם מוציאים כסף בבירת ההימורים של אמריקה; אבל הדברים שהטיחו המועמדים הרפובלקנים לנשיאות - מוקפים בתפאורת בורדל עם וילונות אדומים ונברשות קריסטל מהתקרה - איש ברעהו ובעיקר בברק אובמה והילרי קלינטון, לא יישארו בלאס וגאס. הם היו כה בוטים, מכוערים ונטולי כבוד מינימלי לנשיא ולמועמדת הדמוקרטית, שלעתים קרובות מדי הם נשמעו כהצעות והוראות מבצעיות למה צריך לעשות לשניים הללו.
זה היה העימות האחרון לשנת 2015, וחוץ מהדגמה חוזרת ונשנית של הרפובליקנים לעד כמה קיצונית, מנותקת מהוויות העולם, שוללת כל יוזמה לפתרון בעיות בהידברות ושונאת בלהט את כל מי שאינם אוחזים בדעותיה היא מפלגתם, קרו שם כמה דברים המחייבים התייחסות רצינית: ערב תחילתן הרשמית של הבחירות, יש עדיין מועמדים רפובליקנים רבים מדי שהלהג הקולקטיבי והלא תמיד מתועד ומנומק שהם מייצרים מונע אפשרות לזהות ביניהם מועמד בולט וראוי.
טראמפ כאנדרדוג בכייני
למרות מעמדו המוצק בסקרים, התנהג דונלד טראמפ ביום שלישי כאנדרדוג בכייני נצור תחת אש. המועמד שפגע עד עתה בכל מיעוט אפשרי באמריקה ודרס נורמות של התנהגות ראויה וטעם טוב, התלונן מרה על העובדה ש"כל השאלות" מתחילות באזכור "דונלד טראמפ אומר", מחה על יחס לא הוגן מצד המארחת CNN, נקלע לאש ארסית של מתחריו ובעיקר עשה את הבלתי ייאמן ויצק פלטינה בגוו השחוח של ג'ב בוש, שנכנס בו חזיתית והבטיח לו בקול גדול ש"לא יצליח להעליב את דרכו לנשיאות". זה היה רגע נדיר; גם בשל ההבעה שהשתלטה על פניו המכורכמות מעלבון של טראמפ וגם בשל האומץ שבוש מצא בתוכו.
בסופו של יום שבו נסגרה מערכת החינוך בלוס אנג'לס בשל איום בפיגוע טרור, היה הדיון בביטחון הלאומי באמריקה פלטפורמה הולמת. בין העקיצות ההדדיות, טפיחות שביעות הרצון העצמית על החזה וגועל נפש נחות ומייאש מסוגו, נשמעו גם אמירות מהותיות וענייניות.
כאשר לא האשימו את אובמה וקלינטון בכל תחלואיה של אמריקה, נאמרו דברים ברורים: טד קרוז יורה על "הפצצות שמיכה" על דאע"ש ויחזיר את המזרח התיכון לעידן האבן. טראמפ יסגור את האינטרנט, יתנכל למוסלמים ויגרש את המהגרים הבלתי חוקיים. כריס כריסטי יירט כל מטוס רוסי באזור האסור לטיסה. קרלי פיורינה תגייס את המבריקים והמוכשרים מהסקטור הפרטי כדי להציל את וושינגטון מאוזלת ידה. מרקו רוביו דיבר בינתיים באופן רהוט, אך לא אמר הרבה, וג'ון קאסיק, אולי הרפובליקני הסולידי, התבוני והחביב ביותר על הבמה, ניפק את האמירות היחידות המסוגלות לבנות גשר בין שתי המפלגות.
לא פחות חשובה הייתה הצהרתו המלאה של טראמפ – כנראה במסגרת הכנעתו – כי לא יתמודד כמועמד עצמאי אם לא ייבחר על ידי הרפובליקנים.
ובן קרסון? אין די זמן להעביר חוק מיוחד האוסר על מנתח המוח המוזר הזה, הפוסע לצלילי תוף פרטי, להילקח ל"אתר שחור" באסטוניה, שבו יוחזק עד סוף נובמבר 2016. כאשר היה נדמה לרגע שהוא מתאמץ להישאר בגבולות ההיגיון התפעולי, שלף הד"ר המטורלל אמירה מבעיתה בדבר הילדים החוששים ממנו לפני ש"הוא פותח את ראשם" כדי להצילם ואוהבים אותו לאחר מכן.
בשנים האחרונות מיקמה עצמה המפלגה הרפובליקנית בקצה הימני והסהרורי של המפה הפוליטית; עמדותיה ההיסטוריות נשדדו על ידי חובבי מסיבת התה. יש בה שנאה יוקדת לנשיא, אמירת לאו אינסטינקטיבית לכל דבר ועניין והחלטה עקרונית שדרכה חזרה לשלטון עוברת במחוזות ההסתה, העלבון והדרת האחר.
קשה לאדם נורמטיבי לנחש כיצד מתקבלות עמדותיה באמריקה הגדולה והמגוונת, אבל אפילו פעיליה הוותיקים תוהים אם לא יצאה מחוץ לגבולות הדיון הלגיטימי. אגב: אם לא הייתי ג'נטלמן, הייתי אומר כמה מלים הכרחיות על קרלי פיורינה. אבל מאיפה שאני בא לא עוסקים בכיעורה הפנימי של אישה, שהמילים היוצאות מפיה גורמות לפרחים לנבול באגרטלי