אני והוא. והנשואה

שישי בערב. הפלאפון שלי מצלצל. הודעת וואטסאפ חדשה, אני פותחת אותה.

“אני מפריע לך בקידוש"?,  הוא שואל.

“אנחנו בדיוק מסיימים",  אני עונה ומניחה את שקית הביסלי שהייתה בידי.

“אולי הערב ניפגש סוף־סוף?", ודעה שנייה מגיעה

במהירות. "תשע?", אני שואלת. “תשע," הוא משיב.

כבר כמה חודשים שהוא כותב לי. אחרי כל טור, פוסט בפייסבוק או איזה ראיון תקשורתי. תחילה אלה היו מיילים בשם בדוי, פחד להיחשף, לא הבנתי ממה. אחר כך, כשהייתי בתאילנד, הוא נחשף מולי בשיחת וידיאו. נפעמתי. הוא היה חתיך, מעבר לממוצע. את זה יכולתי לראות גם דרך רזולוציה נמוכה.

 

בזמן האחרון השיחות הפכו סוערות ונועזות יותר. כששבתי לארץ, הסקרנות שבי בערה. לא יכולתי להתאפק יותר. “בוא ניפגש!", ביקשתי כמה פעמים ביום, אבל הוא, בחמקמקות אלגנטית, סירב. עד עכשיו. פתאום הציע שניפגש. לא שאלתי למה, במה זכיתי, מיד נתתי את הסכמתי. קבענו באחד הברים בתל אביב. השעה הייתה עשרה לתשע. על ידי ישבו סטודנטים, בני גילי בערך. הם דיברו על אלגוריתם ועל עוד כל מיני מילים מסובכות של הייטק. באיזשהו שלב הפסקתי להקשיב. גם המבטים שהפניתי כל כמה שניות אל דלת הבר לא בדיוק עזרו לקשב שלי. 

 

לבשתי חולצה כסופה, די חשופה, טייטס ונעלי עקב. לא רציתי להיות רשמית, לא היה לי שמץ של מושג מי האדם הזה, פחדתי להבהיל.

 

הוא נכנס. זיהיתי אותו מרחוק, הוא היה הרבה יותר יפה משיחת הווידיאו ההיא. גבוה מאוד, עצמות לחיים בולטות והליכה גברית. כמה בנות שישבו שם נתנו בו מבט. הוא חייך אליהן, אני הורדתי את הראש, שלא יראה שהבחנתי בו, וחייכתי לעצמי. הוא נעמד מאחורי, התקרב אלי ולחש. "אחכה עוד הרבה כדי שתסתובבי אלי?" היה לו ריח משגע. שיחקתי את המשחק. “חיכיתי לך יותר", עניתי ולקחתי שלוק מהבירה. הוא הניח ידיו על מותני, עצמתי עיניים, משהו במגעו גרם לי להיכנע, להרכין את הציניות שלי ולשחרר עליה את הגיליוטינה.

 

הנחתי את ידי על ידיו וסובבתי ראשי. הוא הביט בי מקרוב. "שלום", הוא אמר. "סוף סוף", חייכתי. 

 

הוא התיישב בכיסא לידי, הזמין שני קוקטיילים והרים איתי "לחיים".  התחלנו לדבר. הוא סיפר לי על העבודה שלו, על הטיפול בהוריו ואפילו על האהבה הראשונה שלו."איפה היא היום?", שאלתי. "נשואה", ענה, "אפילו עם שלושה ילדים". 

 

השעות חלפו, דיברנו ודיברנו, נפתחתי אליו, גוללתי בפניו חלקים לא מבוטלים מעברי, סיפרתי על ההווה הטוב ועל הימים האלה שאין לאן לשאוף. "אני מכיר את זה", הוא אמר. 

 

האלכוהול זרם, אולי מעט יותר מדי. מאחורינו אנשים התחלפו, זוגות משועשעים, ערב רווקים ואפילו אישה מבוגרת שישבה לבד והזמינה לעצמה בקבוק יין. “זו בטח אני שם בעוד כמה שנים", אמרתי לו והצבעתי בעיני על האישה. “נראה לך שאתן לך לצאת לבד?", הוא התקרב.

 

השעה הייתה שתיים בלילה. הבטנו זה בזה. משהו בעיניים שלו, בדברים שסיפרתי לו ובהבנה שלו, גרם לי להעז. נשקתי לו, כך פתאום. הוא נרתע לאחור. התביישתי כל כך, הפסקתי. "אני מצטערת, סליחה. אולי כדאי שנזמין חשבון". 

 

נהייתי אדומה . אני יודעת, את הסומק הזה הרגשתי על לחיי. הזמנו חשבון, הוא שילם. יצאנו מהבר.

 

בחוץ היה קר, חשבתי לעצמי כמה אני שונאת את החורף וכמה אני שונאת את עצמי באותו הרגע. אני מעולם לא יוזמת, לא יודעת מה קרה פתאום. הלכנו על השדרה, לא דיברנו. הוא הרים את ידו, עצר לנו מונית ונתן לנהג שם של מועדון. לא התווכחתי, הראש היה סחרחר והמבוכה גדולה מדי.

 

בכניסה למועדון עמדה סלקטורית. עוד מתקופתי כנערה לא רזה הסלקטורים האלה הפחידו אותי.  היא הביטה בי.

 

"את מרסל, נכון?", שאלה, "נכון", עניתי לה. 

 

היא ביקשה סלפי, בשביל אבא שלה, הוא צייר ידוע שמדפיס כל סיפור שלי ותולה על קירות הסטודיו שלו. נרגעתי. הבחור הביט בי וחייך. משהו באהבה שהיא הפגינה כלפי כיסה על המקרה המביך. "זה קורה לך הרבה?", הוא שאל אותי במדרגות אל המועדון. "כן", עניתי, "אני מצטערת על מה שקרה קודם". 

 

פתאום הוא תפס אותי בין זרועותיו, הצמיד אותי לקיר חדר המדרגות ונשק לי, נשיקה מתוקה, חושנית וחזקה. שוב נכנעתי, התמסרתי לו. בליינים שעברו מאחורינו צחקקו והמשיכו, לא התייחסנו. המשכנו, לא רציתי כלום מלבד אותו הרגע. לא תהילה, לא פרסום, לא כסף ולא סלפי עם סלקטורית. רק אותו רציתי, רק אותו.

 

רקדנו במועדון, המוזיקה חזקה וטובה, האורות צבעוניים. כמה זמן לא הרגשתי נחשקת כך, כמה זמן לא ביקשתי לפתות מישהו במודע. הטיזינג, שבו נהגתי להשתמש המון, חזר אלי לאט־לאט. התגעגעתי אלייך , מרסל.

 

הזמן רץ, התנשקנו הרבה, אהבנו יותר. "סליחה", נגעה בו אחת המבלות, "מה השעה?". ידעתי שהיא מפלרטטת, אבל לא התייחסתי, הייתי על גג העולם, הוא היה שלי ואני הייתי שלו. הוא הוציא את הטלפון ואמר לה  "ארבע ועשרה". "תודה", היא חייכה אליו והלכה. 

 

פתאום הוא הפך לאדם אחר. "הכל בסדר?", ניסיתי להבין, "מאוחר מאוד, אני חייב ללכת", הוא מלמל, "בוא נעלה", אמרתי, "לא, לא, אני חייב לרוץ, אני מצטער, תסתדרי עם מונית?", הוא שאל. 

 

עוד לפני שעניתי הוא כבר נעלם במדרגות. התיישבתי על הבר, הזמנתי בקבוק מים, עם השלוק הראשון הרגשתי צריבה קלה. אלה לא היו המים, זו האכזבה.

 

רגע אחר כך הגיעה עוד הודעת וואטסאפ. "האהבה הראשונה, הנשואה, כמו שסיפרתי לך, היא נשואה לי. אני מצטער, הייתי חייב לראות מי את, תודה על לילה שלא החשיך".

 

כן, כך כתב לי, "תודה על לילה שלא החשיך".

 

יצאתי מהמועדון, עצרתי מונית וכיביתי את הפלאפון. לא רציתי לקבל הודעות, לא ממנו ולא מאף אחד, רציתי להתנתק. רציתי שקט.

 

ברדיו שלום ואריק שרו את "למה לי לקחת ללב". יופי יא אלוהים, הפארודיות שלך מושלמות עלי, חשבתי לעצמי. שילמתי לנהג המונית, “שמור את העודף", פרגנתי לו. 

 

כשיצאתי ממנה עיקמתי את הרגל ונפלתי על הכביש, נפילה חזקה וכואבת.  הנהג יצא לעזור לי, וגם איש זקן שהיה בדרך לשחרית בבית הכנסת. נשכתי את שפתי, “רק אל תבכי, אל תבכי". הודיתי להם ועליתי אל ביתי.

שבת בבוקר.

 

לא הצלחתי לישון. אני כבר מחוץ לשמיכה, מרחתי קצת יוד וחבשתי את הרגל. הכנתי לעצמי כוס תה, ואת קרני השמש שחדרו למרות הווילון חסמתי בעזרת כמה שמיכות מאולתרות.

 

בשבת בבוקר, לפני שני עשורים, אבי היה מעיר אותי עם קולה של אום כולתום ברקע. אמי הייתה מוציאה בורקס מהתנור. שעתיים אחר כך כבר היינו בדרך אל הים. שבת בבוקר, אני מכבה את הפטיפון, נותנת לשופן לנוח, נכנסת ליו־טיוב ושמה שוב את “למה לי לקחת ללב?". כשאריק שר “יש לי 

 

דמיון שעוזר לפעמים לשכוח", הדמעות זולגות והבית סוגר עלי.

 

תעזור לי, דמיון, מחק את כל הרע והשאר לי רק את הטוב. ואם אפשר, כבר עכשיו, עוד לפני שייגמר השיר וזיכרון לילאמש יחדור את לבי הלא חסין וישבור אותו שוב.

מה לעשות? לב חסין עולה יותר מדי.