סיבוב בגן עדן: המקום בו הלב לא נשבר

הגבר, מצדו, לא חדל מלהתבונן בפניה. הם היו משורטטים בעדנה אירופית יפה, הכל במקומו, כמו היום הראשון בפתיחת תערוכה של אמן חשוב, מלבד כתם לידה קטן מעל אחת הגבות. גם את הכתם אהב. הוא הזכיר לו שאין שלמות בלי פגם. ואם הפגם הזה מולד, לא נרכש, מה טוב.

ליטף האיש את אחת מידיה של האישה, הרים אותה ולחש “הסתובבי". סומק עלה על לחייה והיא עשתה כדברו. הסתובבה, סיבוב מלא, ופגשה שוב את פניו. “עוד פעם", ביקש, “תני לי לחזות בך מסתובבת רגע אל העולם שהוא לא אני, ואז תחזרי אלי מחייכת". הסתובבה האישה, סיבוב אחר סיבוב. 

השנה הייתה 1900 וקצת, וגשם החל לטפטף על שניהם. “גשם יורד", היא אמרה לו, “והראש קצת סחרחר". 

צחק האיש, אחז באגן האישה והצמיד אותה אל גופו. “אם תביטי בעיני, תראי איך דבר לא מסתובב".

“אני לא יכולה", היא אמרה, “אל תדרוש מה שלא אתן".

“את כמו תינוקת", רטן האיש, “חוזרים עכשיו". הוא הרפה מידיה והחל ללכת במהירות. “רגע", היא ניסתה להדביק את צעדיו. “חכה לי", התחננה ואחזה בשולי סריגו הלבן ספוג הגשם.

כך הם הלכו, והגבעה הירוקה שומרת על שניהם מלמעלה. “אסור היה לנו לצאת, אסור, אסור", אמרה האישה.

“מותר לנו הכל, זה העולם שלנו, שכחת? וחוץ מזה, סיימנו כבר את כל העבודות בחצר. הנה, הגענו, הניחי את רגלך על ידַי", הוא ביקש ממנה, רכן מטה והגיש לה את ידיו. זו טיפסה עליהן, החזיקה בחומה ומשכה עצמה מעלה. “עכשיו, לא לפחד, לקפוץ", הוא אמר הגבר.

“ואם אפגע?", שאלה.

“לקפוץ כבר, נו", הוא הגביר את קולו.

קפצה האישה ונחתה על אחוריה, שם, על הדשא, בצדה השני של חומת בית החולים לבריאות הנפש שליד גבעת אקברג.

הגבר טיפס מיד אחריה, גם הוא נחת על הדשא. הם ישבו זה מול זה. “מתי שוב?", שאלה וניקתה כתם בוץ ממכנסי האיש, “מתי שוב נחטא?".

צחק האיש. “עוד לפני שתזכרי כמה מתוק הוא טעם החטא, בואי עכשיו, שלא יתחילו לשאול שאלות שאין לנו תשובות עליהן". קמו שניהם והתחילו ללכת.

***

בא הלילה. בחדר גדול עם תקרות גבוהות וקירות לבנים, חפים מכל תמונה, בין מיטות מברזל עם מזרנים דקים ועליהם נשים רזות בשיער סתור, עמדה האישה וחיפשה את מיטתה. 

“למה אינך במיטתך?", היא שמעה קול חזק. זו הייתה כריסטיאנה, המטפלת בחלוק הלבן, זו עם הזריקות הכי כואבות והרוע הכי טהור.

“אני לא מוצאת אותה, כל כך הרבה מיטות, כל כך הרבה נשים, כל כך גדול פה החדר, אולי כדאי שאעבור אגף", אמרה האישה והחלה ללכת לכיוון היציאה.

“לאן את חושבת שאת הולכת?", צחקה כריסטיאנה. “לאגף הגברים אינך מורשית להיכנס, אל תהיי מגוחכת. מצאי לך מיטה ולכי כבר לישון". 

“אני רוצה אליו", ביקשה האישה, “הוא ימצא לי מיטה, קחי אותי אליו". היא הביטה בכריסטיאנה במבט חודר, עמוק, אותו מבט שפחדה לתת לגבר שרקד איתה.

קרבה אליה כריסטיאנה, חשפה את שיניה ואמרה “אין אליו, הוא כבר ישן. ואת בכלל לא רשאית לבוא במגע עמו, אז אם אינך חפצה בזריקה שתרדים אותך לכל הפחות ליומיים, לכי כבר למיטתך".

נשכה האישה את שפתיה וכבשה את צערה. “את רעה", אמרה למטפלת שלא רצתה לסייע, “את רעה כמו זאב רעב".

הסתובבה האישה, בחרה לה מיטה ונשכבה. כשכבו האורות בחדר, הביטה על התקרה הגבוהה, זו המספרת לה סיפורים לפני השינה. הפעם בחרה התקרה להזכיר לה איך לפני שבוע, כשקיבלה התקף של זעם ובכי, עזר לה אותו גבר להשתחרר מהשרשראות המחנכות וברח איתה אל החצר. התקרה הציגה בפניה את שניהם, שוכבים על הדשא הסמוך לחומה, והוא מלטף אותה והיא מתנשפת. “צריך לנשום לאט", לחש לה, “לנשום לאט וזה עובר, את תראי".

אחר כך גילה לה שלפני 50 שנה, כשפרדריק שופן נפח את נשמתו, פתחו את גופו, ועל פי צוואתו, הוציאו את לבו וטמנו אותו בכנסייה בוורשה. 

“איך יחיה בגן העדן בלי לב?", היא שאלה אותו. 

“בגן עדן לא צריך לבבות", הוא ליטף את צווארה הלבן, “לבבות עלולים להישבר, בגן העדן הכל שלם".

לפתע כבתה התקרה. סיפור נפסק. “עוד", ביקשה ממנה האישה, “תני לי עוד ממנו, עשי עמי חסד. בבקשה". 

והתקרה דוממת. לא עונה.

“עוד", צרחה האישה חזק יותר, “כמה אפשר לפגוע בי? כמה? תני לי עוד מזה שאני אוהבת, אני מתחננת, עוד". 

האורות נדלקו בחדר. שאר הבנות, שפקחו את עיניהן בבהלה מצעקותיה של האישה, החלו לצעוק בעצמן. “עוד", חזרו אחריה, “עוד". 

מטפלות בחלוקים לבנים ועם מזרקים נכנסו אל החדר. “מה קורה פה?", הן שאלו. “עוד", צעקו הנשים. 

גם האישה איתן, והיא מחויכת, מביטה אל התקרה ומבקשת “עוד". היא נעמדה על המיטה, גבוהה, מעל כולן, ועכשיו היא מלכה, רואה את כל הנתינות שלה צועקות ודורשות “עוד". והיא עוצמת עיניה, והנה שופן לידה, והוא אומר לה ‘בדיוק, ככה, נצחי עליהן, הן רוקדות לנגינתך'. והיא פורשת את ידיה, היא מלכה, מנצחת, והן סוגדות לה, והן רוצות עוד, בדיוק כמוה. 

מפעם לפעם היא מציצה בדלת. הוא לא מגיע, לא שומע את צעקתה. אז היא מגבירה אותה, ואיתה הנשים. המטפלות עוברות ממיטה למיטה, מנסות לקשור, לאיים במחט עבה. אבל את הנשים זה לא מעניין, ובטח שלא אותה.

עוד מעט העולם ישמע איך היא ושופן מנגנים לו סימפוניה יחדיו. הוא ילבש את המקטורן ויבוא אליה, ירקוד איתה. הפעם תסתובב, ואולי, אולי תביט בעיניו, כמו ליידי, כמו אשת אצולה יפה ומכובדת שמתירה לעצמה, בפעם הראשונה, לאהוב.

היא עוצמת את עיניה, עכשיו שפתיו נוגעות בשפתיה ואודם עולה על לחייה. אבל פתאום כואב. באהבה לא צריך להיות כואב, כך סיפרו לה כשהייתה ילדה. משהו קרה, שופן פתאום מזייף, אולם המאזינים המלא מתרוקן, הנשים הצנומות, הנתינות שלה, הופכות עייפות ועוברות אל ממלכה אחרת, חדשה. והיא צונחת מטה, על מיטת הברזל, כשבידה תקועה מחט גדולה. 

היא נרדמת.

***

למרגלות גבעת אקברג, באוסלו, שאת לשונה מעטר ים גדול, שכבה אישה עם עיגולים שחורים סביב העיניים וביקשה שיבוא אליה אהובה ויגרש את כל השדים ומלאכי החבלה המשחקים בראשה.

וכשעלה הבוקר, ופקחה את עיניה, הוא עמד מולה. שוב, לבוש בסריג לבן, יפה ומסורק. “אין לי הרבה זמן", לחש לה, “עוד מעט יבואו האחיות ואצטרך לברוח שוב".

“גן עדן", מלמלה האישה, “קח אותי לגן העדן, שם הלבבות לא שבורים, נכון?".

“נכון", לחש האיש.

“אז לשם, בבקשה".

נשק האיש על שפתיה של האישה, לחש “שלום לך, אהבה, שלום". הניח כר גדול על פניה ועצם את עיניו.

***

למרגלות גבעת העדן, שם למעלה, במשכנו של הכל יכול, עמדה אישה לבושה בשמלת ערב גדולה וחיכתה לאהובה שיבוא.

ברבות הימים, בין מלחמה גדולה למלחמה גדולה עוד יותר, הגיע אליה האיש, פצוע, חבול וזקן.

“חיכיתי הרבה", לחשה.

“עייפתי", הניח ראשו על החזה שלה.

הרימה האישה את ידו וביקשה “הסתובב".

הסתובב האיש, ראה את גן העדן מולו וחזר חזרה, אל פניה המצפות של האישה.

נשק לכתם לידתה ועבר אל עיניה. הפעם הם הישירו מבט. ושופן ניגן להם,

את כל הסונטות שהכיר.