עד כמה שאני מבין, מטרת הטור הזה היא להציג נקודת מבט אישית על העולם. ולא כי העולם נראה מוצלח יותר דרך העיניים שלי, אלא כי יש לי זמן פנוי, והתחנפתי לעורך העיתון מספיק, כדי שייתן לי לכתוב. ישנם שבועות שבהם המאורעות שקרו לי אינם מצדיקים כתיבת טור שלם, כזה שמארגן את המציאות בצורה מקורית וקלילה ומגיש לכם אותה ב־600 מילים. וזה לא שלא היו אירועים. היו, אך הם, לכאורה, חסרי משמעות.
למשל, השבוע חברה שאינני מכיר מהפייסבוק, בשם אושרת, ביקשה ממני לצלם את עצמי מאחל מזל טוב לבנה, דור־אל, שהגיע למצוות. השבוע גם התקיים יום גיבוש כיתתי לבן שלי, שבו הילדים משחקים כדורגל כמו שהם עושים בבית הספר, והמבוגרים מנהלים שיחות עקרות על עתיד היישוב, תוך כדי בליסה. “אף אחד עוד לא טיפל בבית הכנסת הזה שהתחילו לבנות ולא סיימו", “יש סלט", “מה יהיה עם זה, אני אומרת לך", “משהו נורא", “יש עוד הרבה ג'חנונים, תאכלו", “כאילו שלאף אחד לא אכפת", “מישהו הביא מלח?", “שיעשו עם זה משהו".
אחת האמהות דרבנה את כולם להצטרף לקבוצת וואטסאפ כדי לארגן מחאה על הפסקת בניית בית הכנסת. "אתה חייב לטעום מהקיש בטטה הזה, ורדה הכינה... ממש טעים". ההורים אכלו את הקיש, אך התנגדו לפתיחה של קבוצה נוספת, “גם ככה יש לנו מיליון קבוצות". חוץ מזה, ברמה הלאומית, הגיעו לסיומן שתי תוכניות ריאליטי, ובמקומן התחילה חדשה, כדי שלרגע לא נישאר ללא סוגה עילית על המסך. ולראשונה בחיי קיבלתי הצעה להצטרף לאורגיה, כשהמציע ביקש לצרף אותי לקבוצת וואטסאפ, לתיאומים אחרונים.
לכאורה, אסופה של אירועים מקריים וטריוויאליים, אבל אולי לא, ודווקא העיכוב בבניית בית הכנסת, שהפך בינתיים למחששה מזוהמת, הוא זה שגורם לסדום ועמורה שמשתולל בחוץ, שכולל מין המוני וסגידה למנות שף של מושיק רוט. טעמתי מהקיש בטטה. אני לא יודע מי זאת ורדה, אבל גם בלי להיות שף, אני קובע שהוא היה מגעיל. ואכן צירפו אותי לקבוצת הוואטסאפ שנקראת "מתי נפגשים?". לצערי, אני טיפוס מרצה, כזה שנעתר לבקשות מהסביבה כדי שהיא תחזיר לי אהבה. אך באופן אבסורדי ואכזרי, הסביבה אוהבת שאומרים לה לא. ככל שמנסים לרצות אותה, היא אוהבת אותך פחות.
הגיבוש נמשך זמן רב משחשבתי, וחזרתי לכל הבקשות, וביצעתי אותן אחת לאחת. שלחתי לדור־אל סרטון לא אמין שבו אני מאחל לו “מזל טוב, גבר מוצלח, בר מצווה, הא? איזה ילד גדול". באותו זמן אורנה כתבה לי “אני מאוכזבת מהתשובה שלך, ומבקשת שבפעם הבאה לא תבטיח משהו שאתה לא יכול לקיים". פתחתי את ההודעות הקודמות שלה, וראיתי שהיא ביקשה שאשלח לה לינק לשיר. מקופת חולים כללית ביקשו ממני שאחתום על טפסים במייל ואעביר אליהם. מילאתי את הטפסים, ביררתי לאורנה לגבי השיר וכתבתי לה “רק אל תכעסי", שוב ניסיתי להקליט לדור־אל ברכה, כי הראשונה נקטעה באמצע, על ידי אורנה.
הרגשתי שאני לא עומד בקצב הריצוי שהעולם דורש ממני. הבקשות הטריוויאליות, חסרות המשמעות, לכאורה, הולכות וגואות. ואני נעתר לכולן. תקליט, תעביר, תצרף, תחתום, תשלח. כאילו שאם לכמה רגעים אני לא אענה על הצרכים של העולם, הוא יקרוס. החלטתי שזהו. אני לא מסוגל יותר. שיסתדרו לבד. בקבוצת הוואטסאפ שאליה צורפתי, כתבתי בזעם: "תעיפו אותי מכאן, אני לא מגיע לאורגיה הזאת". ברגע שהבנתי שהתבלבלתי בקבוצות, זה היה מאוחר מדי. עיני ההורים, שהיו שקועים בנייד שלהם, התרוממו לעברי במבט מאשים. ודווקא ורדה, ניגשה אלי ואמרה, "תאמין לי, אתה צודק, הכינוס הזה הוא לגמרי אורגיה מיותרת. טעמת כבר מהקיש בטטה שלי? יצא נהדר. תרשום על זה פעם בטור שלך".