סיפורו של מאיר דגן, "זולל הערבים" שלמד את מגבלות הכוח

פעמים רבות בחייו, במבצעים נועזים נגד הטרור הפלסטיני בעזה, בג'יפ הסיור של פצי (תא"ל אמציה חן), במלחמת יום הכיפורים ובלבנון, הוא הביט מקרוב ב"לבן" של המוות. כשהתבשר לאחר פרישתו מהמוסד ב־2012 כי לקה בסרטן מתקדם בכבד, התכונן לגרוע ביותר. "התחלתי לסכם את חיי ולהיפגש עם אנשים", אמר. 

אף שהמשיך לשמור על אופטימיות ולא איבד את התקווה, ידע בעצם, מאז עבר בחשאי את ניתוח השתלת הכבד בבלארוס באוקטובר ב־2012, שהוא חי על זמן שאול. אז גם גמלה בו ההחלטה להנחיל את תפיסת עולמו. משום כך ניהל בחודשים האחרונים שיחות עם חברים והתראיין ארוכות לבמאי ישראלי, בידיעה שהסרט התיעודי על אודותיו - משהו בנוסח "שיחות עם דגן" - יוקרן לאחר מותו. בשבועות האחרונים, עקב ההידרדרות, כבר לא ניתן היה לצלמו והשיחות רק הוקלטו.

מאיר הוברמן, שנולד ב־1945 בברה"מ להורים ששרדו את השואה ושינה את שמו ל"דגן" לאחר עלייתם ארצה ב־1950, היה איש של ניגודים ושניות. לא היה מאיר דגן אחד. היו כמה. היה דגן הקשוח ואף האכזר, אך היה גם דגן הרגשן, בעל נשמת האמן, שצייר ופיסל ואהב מוזיקה קלאסית ושיחק שחמט. היה דגן איש המבצעים, הלוחם והקצין הנועז, שעשה בתחבולות את מלחמותיו נגד אויבי ישראל ועל רקע זה הונחל לציבור דימויו כ"זולל ערבים" (אגב, הוא היה צמחוני). אך היה גם דגן שהבין בשלב מסוים כי כדי להבטיח את קיומה של ישראל, צריך לעשות גם שלום עם הפלסטינים ולא להסתמך רק על הכוח הצבאי. 

היה דגן שהתפקד לליכוד, שימש כראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון והביע השקפות עולם נציות - הוא התנגד בסוף שנות ה־90 לנסיגה מהגולן, גם תמורת שלום; והיה דגן שמיתן את השקפת עולמו והופיע רק לפני כשנה בעצרת בתל אביב נגד מנהיגותו של בנימין נתניהו ומדיניות הליכוד.

היה דגן איש השטח והיה דגן בעל הראייה האסטרטגית הרחבה וההבנה במורכבותו של העולם. היה דגן שנכנס למוסד ברגל גסה וסבר כי הוא מבין טוב יותר מכל העובדים, גם הבכירים שבהם, מהו מודיעין וכיצד יש לעשותו. והיה דגן שבגר לתוך תפקידו והבין כי מבצעים אלימים ופעולות חשאיות אינם מספיקים, וכי מלאכת המודיעין מסובכת יותר ממה שהיא נראית.

מי שאחראי יותר מכל אחד אחר לטיפוח הדימוי של דגן כקצין ללא חת ואיש מבצעים עם "סכין בין השיניים" היה אריאל שרון. השניים הכירו זה את זה כששרון היה מפקד פיקוד הדרום, בעיצומה של המלחמה בטרור של הארגונים הפלסטיניים ברצועת עזה. הוא מינה את דגן, אז סרן בחטיבת הצנחנים, למפקד סיירת יחידת ג'יפים שבתחילה כונתה "סיירת הבלונים" (בגלל השימוש בגלגלים גדולים עבירים בחולות), ומאוחר יותר נודעה כ"סיירת רמון".

זו הייתה יחידה של "מסתערבים" - חיילים שהסתוו כעזתים ולחמו נגד המחבלים בשיטות גרילה זעירה, לעתים גם חריגות. לימים יצא ללוחמיה שם של "קילרים" שהרגו בדם קר. בשיחות איתי הביע דגן צער על הדימוי השגוי שדבק ביחידה שהקים, והדגיש כי "רמון" הייתה יחידה צבאית שאומנם פעלה בתחבולות ובשיטות לא שגרתיות, אך לא הייתה ארגון נוסח המאפיה של "רצח בע"מ".  

ההיכרות עם שרון הפכה לידידות אמת שנמשכה לכל אורך שנות חייהם. היא נוצקה במיוחד בחולות סיני בואכה תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. דגן, אז כבר רב סרן, הצטרף בתפקיד של קשר מן השורה ליחידת ג'יפים שהקים סגן מפקד סיירת שקד, אמציה (פצי) חן. היחידה הצטרפה ככוח סיור לאוגדה של שרון.

את הניסיון המבצעי שרכש בעזה וביום הכיפורים הביא עמו דגן כשמונה בשנות ה־70 למפקד אזור דרום לבנון. בשאפתנות רבה הוא הקים יחידת מודיעין קטנה ועצמאית למחצה, שהייתה לצנינים בעיני 504, היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן. הפעולות החשאיות של היחידה שיוחסו לה, בין השאר חיסול של מחבלים של אש"ף - חלקם סוכנים שבגדו בישראל - העמיקה עוד יותר את דימויו של דגן. דימוי זה זוקק במיוחד בביטוי שיוחס לשרון שאמר כי דגן הוא "מומחה להפרדת הראש מהגוף של הערבים".

לא מעט בזכות הדימוי הזה, החליט שרון כראש ממשלה למנות את דגן בספטמבר 2002 לראש המוסד (רמס"ד). המינוי עורר התנגדות לא מעטה בקרב בכירי הארגון וגם מחוץ לו. במשך 20 שנים, מאז 1982, ולמעט תקופה קצרה של שנה וחצי שבהן כיהן בתפקיד דני יתום, עמדו בראש המוסד שלושה מנהלים שגדלו בארגון - נחום אדמוני, שבתי שביט ואפרים הלוי. בכירי הארגון לא רצו לראות עוד גנרל שמוצנח מבחוץ. נימוק נוסף להתנגדות למינויו היה כי חברותו בליכוד והיותו איש פוליטי פוסלת אותו לתפקיד. שרון נפנף מעליו את המתנגדים. 

שרון סבר שעל המוסד עברו כמה שנות דשדוש והוא רצה שארגון ביון החוץ של ישראל יהיה "מבצעי" ויעיל יותר. זו הייתה דרישה לגיטימית, אף שהיא עשתה עוול לאפרים הלוי, שאותו החליף דגן. לא מעט מבצעים חשאיים, של גיוס סוכנים, חדירה לאיראן ושינויים מבניים (הקמת אגף מודיעין) שנזקפו לזכותו של דגן ושהבשילו בתקופתו, החלו למעשה ביוזמת הלוי. 

כשנכנס דגן ללשכת הרמס"ד הוא הביא לשם את תמונת סבו שכורע ברך לפני חיילים נאציים, לפני שהוצא להורג במלחמת העולם השנייה. השואה הייתה המצפן וה־GPS שהנחה את דגן בכל הקריירה הארוכה שלו בשירותו למען ביטחון ישראל. זה היה ביטוי לתפיסתו כי על ישראל להיות חזקה כדי לשמור על ביטחונה.

עם כניסתו לתפקיד ארגן דגן מחדש את הארגון. הוא שאל מחיל האוויר את התפיסה הארגונית וחילק את המוסד לשתי מינהלות - האחת מבצעית, שלה הוכפפו כל היחידות המבצעיות, והשנייה המינהלה לבניין הכוח. על רקע זה, אך גם בשל מה שנתפס כנוקשותו ויהירותו, הסתכסך עם כמה מבכירי הארגון, שחלקם עזבו בטריקת דלת. בשמונה ורבע השנים שעשה בתפקיד, היו לדגן שלושה סגנים ועם כולם הוא הסתכסך - חגי הדס, נפתלי גרנות ותמיר פרדו, שהחליפו בתפקיד ופרש לפני כארבעה חודשים, עת הוחלף בידי יוסי כהן.

אגב, כהן מונה בידי דגן להיות ראש אגף צומת האחראי להפעלת סוכנים ו"פרויקטור" למבצעים המיוחדים לסיכול תוכנית הגרעין של איראן. בשיחתי עם דגן הוא הביע את תמיכתו במינויו של כהן לתפקיד רמס"ד, ואמר זאת גם לראש הממשלה נתניהו.

חלק מהבכירים שעזבו טענו כי הוא מבקש להמציא את "גלגל" המודיעין מחדש וייחסו לו גישה ואמירות שכביכול העידו על שטחיות, בנוסח של "את מי נחסל הבוקר" ו"אפשר לגייס סוכן תוך שבוע". דגן לא התרגש במיוחד והיה ממוקד מטרה. לזכותו עמדה העובדה שהייתה לו נגישות חסרת תקדים לממונה עליו - ראש הממשלה, שסמך עליו כמעט בעיניים עצומות.

אך השפעתו של דגן ומרכזיותו במערכת הביטחון באותן שנים לא נבעו רק מהכימיה עם ראש הממשלה. זה קרה בעיקר בזכות הסמכויות חסרות התקדים שהעניק לו שרון, וביתר שאת מחליפו אהוד אולמרט. הם הטילו עליו את האחריות הכוללת לסיכול תוכנית הגרעין של איראן ובכך הפכו אותו ל"קיסר" המיזם. לשם כך הוכפפו בפועל למוסד בכל הקשור לתוכנית הגרעין של איראן גם משרד החוץ וגם אמ"ן. זו הייתה החלטה חסרת תקדים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה קיבל המוסד את ההובלה על מהלך אסטרטגי קיומי. שנים זה היה החלום הרטוב של הארגון.

לשם כך הועמדו לרשותו משאבים ואמצעים כמעט ללא הגבלה. מצבת כוח האדם של הארגון הוכפלה. התקציבים שולשו ונרכשו אמצעים טכנולוגיים שאיימו על הבכורה של אמ"ן בכלל ויחידה 8200 בפרט, בתחום זה. היחס שבין עלות לתועלת, בין הציפיות להישגים, כפי שדגן עצמו הודה בשיחתו איתי, לא היה מושלם. כך לדוגמה בוזבזו לא מעט כספים ואנרגיות בשל התעקשותו של דגן כי המוסד ינסה לפעול ולפצח את תאי הטרור של אל־קאעידה שפעלו בקרן אפריקה ושהיו אחראים לניסיון להפיל את טיסת ארקיע ממומבסה בנובמבר 2002, ולפיגוע במלון "פרדייז" בעיר, שבו נהרגו כמה תיירים ישראלים ואזרחים קנייתים. למוסד לא היה אז הידע והניסיון והיכולת המודיעינית לחדור ולהתמודד עם הטרור של אל־קאעידה, בוודאי הרחק מהמזרח התיכון. בסופו של דבר, מי שחיסל את רשת הטרור, כולל מפקדה עלי נבחאן, היה ה־CIA.

נדרשו לדגן כמעט שנתיים להשתנות ו"לחשב מסלול מחדש". הוא שיפר את יחסיו עם הכפופים לו, הפגין כלפיהם את קסמיו והתייעץ איתם יותר. הוא הבין כי משימתו העיקרית שלו ושל הארגון שבראשו הוא עומד היא לנסות למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית. עם זאת, גם כאן הוא הציב לעצמו מטרה שבדיעבד הייתה גם בעיניו שאפתנית מדי. כמה בכירים במוסד יעצו שלא יגדיר את היעד שקבע לעצמו כ"סיכול", מונח בעל משמעות מוחלטת, ויסתפק ביעדים צנועים יותר של "שיבוש" או "עיכוב".

לשם השגת המטרה הפעיל דגן, כפי שיוחסו לו ולמוסד בפרסומים זרים, מגוון של שיטות ואמצעים. הוא הורה על חיסול מדעני גרעין איראנים, ויזם מצבים ליירוט, חבלה ו"הרעלה" של ציוד שיועד לתוכנית הגרעין. יחד עם יחידה 8200 של אמ"ן, ה־CIA וה־NSA, היה המוסד מעורב בהחדרת וירוסים למחשבים של הסרכזות להעשרת אורניום באתר בנתנז. חלק מהמבצעים הוכיחו את עצמם, חלקם פחות. עד היום קשה לומר כי בזכות פעולות המוסד סוכלה תוכנית הגרעין האיראנית. יותר סביר כי מה שתרם לסיכול הוא בעיקר החלטתם של מנהיגי איראן שלא לייצר נשק גרעיני, והלחץ הבינלאומי והעיצומים הכלכליים שהושתו עליה. 

ביושרו ובהגינותו הודה דגן לימים כי לא היו לו אשליות בעניין זה. הוא הבין כי רק מגוון של אמצעים, חלקם בעיקר מצד הקהילה הבינלאומית, יבלמו את טהרן. זה היה חלק מהשינוי שהוא עבר במרוצת השנים כשעמד בראש המוסד. הוא הבין שישראל זקוקה לבנות ברית במערב ובראשן ארה"ב, וגם במזרח התיכון. 

בתקופת כהונתו הודק שיתוף הפעולה עם ה־CIA ועם קהילות המודיעין בבריטניה, בגרמניה, בצרפת ובמדינות במזרח אירופה. דגן נתפס בעיני עמיתיו כיצירתי ומקורי, והתחבב במיוחד על נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, שעמו נועד כמה פעמים. לפי פרסומים זרים, נפגש דגן גם עם ראשי קהילות המודיעין של מדינות במזרח התיכון, ובכלל זה ערב הסעודית, ירדן, מצרים והאמירויות הערביות, כשהמכנה המשותף היה ההתנגדות לניסיונות איראן להשליט את ההגמוניה שלה באזור.

שיתוף הפעולה עם גורמי ביון עמיתים הוליד את אחת ההצלחות הגדולות שיכולות להיזקף לזכות המוסד של דגן: מבצע ההתנקשות ב"שר ההגנה" של החיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק 2008. לפי פרסומים זרים זה היה מבצע "כחול־לבן" עם סיוע קל של ה־CIA, שהעביר את חומר הנפץ להרכבת מכונית התופת שחנתה ליד מכוניתו של מורנייה.

הישג חשוב אחר בעל משמעות אסטרטגית בתקופתו היה של לוחמי המוסד - אנשי אגף "קשת" שבראשם עמד אז רם בן ברק - שהצליחו "לשאוב" תמונות ומידע ממחשבו של יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה בעת ביקורו בווינה. מידע זה שימש כ"אקדח המעשן" שהוכיח כי סוריה בונה כור גרעיני. זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 2007, על פי פרסומים זרים, הורה ראש הממשלה אהוד אולמרט לחיל האוויר להשמיד את הכור.

מבצע אחר, לעומת זאת, נותר עד היום שנוי במחלוקת בישראל ומחוצה לו. בראשית 2010 חוסל במלונו בדובאי מחמוד מבחוח, בכיר בלוגיסטיקה שהיה אחראי בין השאר לרכישות הנשק והציוד מאיראן והברחתם לעזה. שלטונות דובאי חשפו עשרות שמות, תמונות ודרכונים, טענו כי מדובר באנשי המבצעים המיוחדים של המוסד ו"הציפו" את מעורבות הארגון בחיסול. מצד שני ניתן לטעון כביכול לזכותו של דגן כי המבצע הצליח: מבחוח מת וכל הסוכנים שבו בשלום, התמונות והשמות הבדויים שלהם לא הביאו לחשיפת זהותם האמיתית, וגם היחסים עם המדינות השונות שבדרכוניהם נעשה שימוש בסופו של דבר לא נפגעו. והייתה התקלה של פרשת בן זיגר, איש המבצעים מאוסטרליה שגויס למוסד, ונעצר בחשד של ריגול לאחר מגע עם סוכן איראני. הוא התאבד בכלא בעודו ממתין למשפטו, ובדיעבד הודו במוסד כי לא היה צריך לגייסו בשל מבנה אישיותו. 

במרוצת הקריירה הביטחונית המרשימה שלו עבר דגן מהפך גדול. הוא ידע להשתנות ולהבין שרק בעזרת הסדר שלום עם הפלסטינים תוכל ישראל להתקיים לבטח ולקיים חברה טובה יותר. ביטוי לכך היה בנאומו הפומבי האחרון: "יש לי חלום - להשאיר לשלושת ילדי ושבעת נכדי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי. הייתי רוצה להבטיח להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתור לשוויון אמיתי".

אך מעל לכל ייזכר דגן כאיש אמיץ שלא היסס להביע את דעתו, את האמת שלו ואת תפיסת עולמו, גם אם עלתה לו במחיר התנגחות עם הממונים עליו, ובמיוחד עם ראש הממשלה נתניהו, שאותו לא העריך במיוחד. "אין לי אמון בהנהגה שלנו", אמר פעם.

זה נכון במיוחד בהתנגדותו הנחרצת למה שהתפרש כניסיונות של נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק להורות על תקיפה צבאית באיראן. דגן, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין, התנגדו בתוקף למהלך. הם אמרו זאת בשיחות פנים אל פנים עם נתניהו וברק ולשרי הקבינט ואחר כך, כשסיימו את תפקידיהם, גם בפומבי. עמדתו של דגן הייתה ברורה, וזו אולי המורשת שלו: ישראל צריכה לצאת למלחמה רק כשהחרב מונחת על צווארה.