בלי פלסטינים וזכויות אדם: ספר האזרחות החדש של בנט מנסה להשתיק את הביקורת

הבעייתיות בספר נחלקת לשתיים. האחת קשורה בהדגשה אינטנסיבית של חשיבות מדינת הלאום היהודית, תוך השתקה בוטה של הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני, שקיומו בספר בכלל מוטל בספק. השנייה קשורה בהיעדר פן ביקורתי - הן כלפי מוסדות השלטון בישראל והן כלפי החברה הישראלית - והתעלמות מבעיותיה ומסתירותיה של הדמוקרטיה הישראלית. פעולות ההשתקה, המחיקה והכיסוי שנעשו מקשות לראות בו ספר שיש בידו בכדי לחנך אזרחים פעילים וביקורתיים בחברה דמוקרטית.
 

בפתיחתו ולאורך 9 פרקים ו-108 עמודים, ולעתים תוך ביצוע “פליק־פלאקים” תיאורטיים, עוסק הספר בדחיסה של הצדקות לקיומה של מדינת לאום יהודית. בתוך כך הוא משכיח את תחום הידע של אזרחות והופך לספר לימוד על תולדות הלאומיות ותולדות עם ישראל. כדי לסגור סופית את פינת החיסול לרעיון הלאומיות הפלסטינית, הספר מדגיש חזור והדגש את רעיון הפאן ערביות. 
 

בהמשך מקדיש הספר פסקה לדיון בשם פלשתינה וקובע כי שם זה הושאל בסופו של דבר לשפה הערבית מהבריטים. בעיית הפליטים מיוחסת בעיקר למנהיגי ארצות ערב , שקראו ערב מלחמת העצמאות לערביי ישראל לברוח כדי לא להפריע לכוחות הלוחמים, ולאחר מכן סירבו לאזרח אותם במדינותיהם. 
 

מלבד להצדקות ההיסטוריות נאחז הספר בהצדקות דתיות מתוך תורת ישראל וחזון הנביאים ובהצדקות תיאורטיות. האחרונות אינן תמיד מחזיקות מים מבחינה רעיונית (כך למשל, הניסיון להצדיק לאומיות בטיעונים ליברליים מוכיח כי קיימת בין הכותבים חוסר הבנה יסודית של התיאוריה הליברלית) ולעתים מסבכות את הקוראים במערבולת  מושגית (כמו למשל, המשפט “הצדקה לא ליברלית אינה סותרת ערכים ליברליים”).
 

העיסוק הגדוש בהצדקות והניסיון הנואש לקשור בין הדמוקרטיה הישראלית לליברליזם ולגזור גזירה שווה לחלוטין בינה לבין הדמוקרטיות המערביות, הופך את ספר האזרחות מספר שנועד לצורכי לימוד, לספר שנועד לשמש חומת ברזל נגד אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית.  
 

בנסיבות אלו אין פלא שהמגזר הערבי בחר מראש שלא לייעד את הספר לתלמידיו. ההתייחסות למגזר זה בספר אומנם אינה מתעלמת מהקונפליקט היסודי שבין ערבים ליהודים, אך הלשון הננקטת מציגה את מצבם של ערביי ישראל כרע במיעוטו (“גם במדינה דמוקרטית קשה להיות מיעוט. ערביי ישראל בחברה טובה”), ושותלת טיעונים, שלפיהם מצבם הסוציו־אקונומי הנמוך של ערביי ישראל טמון בסיבות “אובייקטיביות” ואינו תוצאה של מדיניות מפלה. עוצמת הקונפליקט בין הערבים ליהודים מרוככת לאורך הספר ומדגישה את ההשלמה שלהם עם מצבם כאפשרות שהולכת וצוברת תאוצה בקרבם.   
 

מלבד למיקוד היתר ביהדותה של המדינה ובהצדקותיה, הספר לוקה בהצגה מערפלת של מצב הדמוקרטיה הישראלית במישורים שונים ובהסתרת בעיית הגזענות הקיימת בה. כך למשל, מהפרק העוסק בתקשורת נמחקו לחלוטין דברי הנוגעים לבעייתיות ההשפעות הפוליטיות. במישור החברתי, השסעים הזוכים לדיון ולליבון הנם השסע הערבי-יהודי והדתי-חילוני בלבד. השסע העדתי מודר כמעט לחלוטין מהספר. כמוהו גם השסע המגדרי ובעיית האלימות וההטרדות המיניות כלפי נשים.
 

בנוסף לכך, עמדותיו הבעייתיות של  הציבור הישראלי ביחס לערכי הדמוקרטיה – כמו שוויון זכויות, חופש ביטוי וסובלנות כלפי מיעוטים וחולי נפש ואשר הובאו על ידי בפרק התרבות הפוליטית הדמוקרטית - נמחקו כליל. 

הכותבת, ד״ר למדע המדינה ופרשנית מדינית־פוליטית, נמנית עם כותבי ספר האזרחות והסירה את חתימתה ממנו