רנקה, קפריסין, לפני שבוע. אני יורדת מטיסת אל־על שארכה פחות מ־40 דקות (בהן שתי ישראליות הספיקו לריב על מושב ואיש מבוגר התעקש לשיר עם הנחיתה את "הבאנו שלום עליכם") ועוצרת מונית. הנהג הקפריסאי שמנמן וחייכן. "לאן?", הוא שואל. "למרינה", אני עונה. "50 יורו", הוא נוקב במחיר ואני לא מתווכחת, אין לי זמן לשיח חירשים. 
 
בעוד כשעה וחצי אני אמורה לפגוש שם, במרינה, בחור שהכרתי דרך האינטרנט כשהייתי בת 20. שמו יוהנס, הוא מבוגר ממני בכמה שנים. באחד מימי החנוכה של 2010 שוטטתי בסקייפ ושלחתי לו בקשה לשיחת וידיאו. לא ידעתי מי הוא ואני גם לא זוכרת איך הגרלתי אותו, אבל הוא ענה ונחשף בפני. יוהנס לא שאל יותר מדי שאלות, הוא חייך אל המצלמה ואמר לי באנגלית "שלום".
 
"שלום", עניתי וסידרתי את השיער. "מי את?", הוא שאל. "אני מרסל, נעים מאוד", חייכתי בביישנות. 
 

הוא היה בלונדיני, עם פנים קשות, סנטר מחודד ועיניים שקועות. למרות כל זה, גבר אירופי נאה ושרירי, לא משהו שאפשר לראות בארץ מחוץ לעונת התיירות. 
 
התחלנו לדבר קצת. הוא תהה מה פשר הנרות הדולקים מאחורי. "את מיסיונרית או משהו?", שאל. 
 
צחקתי והסברתי לו שאלה נרות חנוכה ואני בכלל יהודייה מאמינה. הוא סיפר לי שהוא נוצרי, אבל בסתר לבו אתאיסט גמור. הוא הפנה את המצלמה אל החלון, כנסייה קטנה ניבטה ממנו והמון תיירים עם מצלמות.
 
"אני מגרמניה", הוא אמר לי, "אני לומד משפטים ועובד באיזה משרד ממשלתי".
 
"אתה אוהב את העבודה?", התעניינתי.
 
"לא", הוא ענה, שתק לרגע ואז אמר "אבל זו עבודה ואני גם עוזר קצת להורים".  
 
"ואת? מאיפה את?", הוא התעניין. 
 
"ישראל", אמרתי. צפיתי שתי תגובות אפשריות באופק: או שיקלל אותי וינתק את השיחה או שיפתח בנאום על כך שסבא שלו בכלל ישן לאורך כל מלחמת העולם השנייה ולא הייתה לו יד בדבר.
 
אבל הוא התקרב אל המצלמה ואמר "דנה אינטרנשיונל היא דיווה!". 
 
אני זוכרת שצחקתי צחוק גדול (וזה הזמן להתנצל בפני קוראי שקיוו שגם הטור הזה יהיה רומנטי כמו רבים אחרים). לו הייתי גבר, סביר להניח שהייתה פורחת שם אהבת אמת, אבל אני אישה, ויוהנס מוצא שהעובדה הזו פחות אטרקטיבית. 
ניתקנו את השיחה וחזרנו לחיינו. כמה ימים אחר כך שוב הוא טלפן אלי ושוב עניתי. נשארנו בקשר של שיחה מסכמת פעם בשבוע. הוא סיפר לי על אותה עבודה משעממת, על אחותו שנכנסה להריון והיא רק תיכוניסטית, ועל הבחורים שאיתם בילה לילות יפים במועדוני זימה בברלין. 
 
הוא כאב איתי בזמנים שבהם סיפרתי לו שיכול להיות שממש בעוד רגע ינתקו לי את החשמל, ושלא ייבהל אם השיחה תופסק; הוא הצחיק אותי כשחזרתי מדייט עם בחור שקעקע על עצמו משפט באנגלית עם שגיאות; ושמח איתי כשראה איך חיי משתנים והריהוט מאחורי הופך לחדש יותר. 
 
לפני כשנה הכיר יוהנס בחור שהפך לו את הקרביים ולימד אותו זוגיות אמת. הוא לקח את האנדורפינים שרצו בראשו בשתי ידיים ויצא מהארון. למרבה ההפתעה, הוריו קיבלו אותו, חיבקו אותו אליהם, ואף הזמינו את בן זוגו לארוחת ערב.
 
יוהנס התרגש. אני זוכרת שסיפר לי שקנה את הבשר הכי טוב ושהיין עלה לו כמו שכר יומי. "את צריכה להיות פה, מרסל", הוא אמר לי באושר, "הבית לבש חג, אני כל כך אוהב אותם, ואותו, כמובן".
 
אבל האופוריה היא שחקנית לא רעה בכלל. כמה שעות לפני ארוחת הערב הזמין בן הזוג את יוהנס לבית קפה נסתר והתוודה בפניו שהוא נשוי. יוהנס הפך חיוור. אבל הבחור אחז בידו ונשבע שתכנן לספר הכל לאשתו - עד שבישרה לו שנכנסה להריון. יוהנס קם, מלמל "שיהיה לך בהצלחה" ועזב את הבחור באותו הרגע, לא לפני שירק לכוס הקפה שלו. 
 
כשצעד אל ביתו הביט יוהנס בעוברים ובשבים וחשב לעצמו שהיה נותן את כל חסכונותיו כדי להיות חף מדאגות ומעצב, כמו שחווה אותם באותו הרגע. הוא נכנס לבית וראה את הוריו מתכוננים לארוחה. אמו מפצירה באביו שיזיז את התחת הדשן שלו וילך לקנות עוד אספרגוס. הוא נכנס לחדר נעוריו ובכה. "כמו שלא בכיתי מעולם", כתב לי, "הלב שלי שבור, מרסל, ואני מת, אני מת".
 
"הגיע הזמן שניפגש כבר", כתבתי לו. "קפריסין?", הוא שאל. "בת דודה שלי מתחתנת שם בקרוב". "קדימה", אמרתי.
היינו ספונטנים. לא טרחתי לספר להורי, למשפחתי או למישהו שאני טסה, לא היה בכך צורך. וגם רציתי לבטל מראש את שיחות "זה מסוכן, אולי הוא מדאע"ש" שלהם.
 
הגעתי למרינה של לימסול. מעולם לפני כן לא דרכתי בקפריסין. שמעתי שהאי הזה לא מפותח, אבל זה ממש לא מה שראיתי מול עיני. היו שם המון מסעדות חדשות, אנשים מעונבים שאכלו דגים וצוותי עבודה שעמלו על הברקת היאכטות של בעלי הממון. 
 
נותרה חצי שעה עד שיוהנס יגיע, אז בינתיים קניתי לי תירס צלוי בחמאה והתיישבתי על אחת ממדרגות הרציף. היה משהו כיף בזה שיוהנס אוהב גברים, לא הייתי צריכה להתרגש יותר מדי, להתלבש באופן מוגזם ולאמץ לעצמי מניירות.
 
"סליחה", פנתה אלי אישה בת 30 לערך, "אני יכולה להתיישב פה?".
 
"בשמחה", אמרתי. היא חייכה אלי והלכה. לא הבנתי למה שאלה אם לא התכוונה להתיישב פה, אבל רגע אחר כך היא חזרה עם עגלת טיולון ותיק גדול. בעגלה הייתה תינוקת, כבת שנה. היא שכבה ובקבוק חלב בפיה. האם כיסתה אותה, התיישבה על המדרגה, פתחה את התיק הגדול והוציאה מתוכו אקורדיון. את התיק הניחה פתוח על הרצפה. 
 
האישה החלה לנגן מנגינה מוכרת, זה היה אזנבור, "לה בוהם", וזמזמתי איתה את המנגינה. עובר אורח ראשון, רוסי, הניח בתיק שטר של 5 יורו. 
 
הבטתי בה בין שיר לשיר ובין יורו ליורו. היא אומנם שרה לקהל הרחב שבסוף הערב ימלא את המקרר שלה, אבל פעמיים בכל שיר זרקה מבט לילדתה, חייכה אליה וסידרה את שמיכתה. לא הצלחתי לרחם על הילדה, לא ראיתי בה בת קבצנית. ראיתי ילדה קטנה, מול ים יפה ואורות כחולים, שנרדמה לקול נגינתה של אמה. 
 
ופתאום "מרסל", שמעתי קול. היה זה יוהנס. הנחתי את התירס וקמתי אליו. במציאות הוא נראה טוב בהרבה. מרשים וחסון. "יוהנס", חיבקתי אותו חיבוק ארוך. "תודה", הוא לחש, "רק את תביני אותי, תודה, מרסל". 
 
האישה ניגנה עכשיו את שיר הנושא של הסרט "Love Story". כנראה במחווה לזוג שראתה מולה. אבל זרמנו עם זה והתחלנו לרקוד. היא צחקה, יוהנס אחז ביד אחת במותני וביד השנייה הוציא 5 יורו מכיסו והניח בתיק שלה. היו לה כבר 10 יורו בתיק. 
 
הילדה נרדמה עם בקבוק החלב בפיה. תשני, ילדה קטנה, את עוד תמימה מכדי להבין את המחזה הסוריאליסטי שמציג כאן ממש עכשיו. מלחמת עולם אחת, שיברון לב אחד, עלובת חיים אחת ואהבה שאינה תלויה בדבר. חוצת ימים ויבשות. 

מרסל מוסרי גם ברדיו ללא הפסקה, 103FM