"כמה הספרים?", היא שואלת. "שניים במאה", עונה לה המוכר שעומד בדוכן. הוא די מיוזע, לגופו חולצה אדומה הנושאת את סמל ההוצאה לאור. "אתה מקבל צ'קים?", היא שואלת ומוציאה מתיקה פנקס. "אני לא יודע אם מותר לי", הוא מושך בכתפיו באי נעימות. "עזוב", היא אומרת, "אני חושבת שאוכל לגרד מזומן. תן לי רגע לבדוק בתיק". "קחי את הזמן, גם ככה חלש עכשיו", הוא אומר.
בינתיים הוא מביט בכיכר שבה אכל גלידה עם חברתו הראשונה. שם, בין לק של מסטיק ללק של וניל עוגיות, גילה לה שהוא מאוהב בה. הרבה זמן חלף מאז והרבה נשים עברו בחייו. התקופה לא אותה תקופה, התמימות לא תשוב, וגם שם הכיכר הוחלף בגלל כמה קליעים ושנאה. 
האישה הופכת את תיקה על השולחן, מעל כל הספרים המוצגים, ומרוקנת את תכולתו. המוכר מביט בה בעיניים תמהות. היא נראית אישה די מטופחת, בשנות ה־40 לחייה. על ציפורניה משוח לק אדום, ושערה מתוח ואסוף בגומייה שחורה. מתיקה נופלים בעיקר דברים נשיים. שפתון, סומק, מסרק קטן, תחבושת ומפתחות עם מחזיק דמוי מראה. 

"הנה", היא מחייכת, "מצאתי. תחזיק, זה שטר של 50, את היתר אתן לך במטבעות". המוכר מושיט את ידו ולוקח את השטר. היא מתחילה ללקט מטבעות שנפלו לה מהתיק וסופרת. "זה 10, הנה 13, עוד שתי חמישיות, שני חצאים אתה מקבל?", היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "ברור שאתה מקבל, כסף זה כסף. הנה. רגע, יש פה עוד קצת, בטוח זה יספיק".
ידה מלאה מטבעות, היא מגישה אותם למוכר, מחייכת ואומרת: "סליחה על הבלגן, תספור, לדעתי יש מספיק, אולי אפילו קצת יותר". המוכר מסובב את גבו אליה, מפזר את הכסף ליד הקופה הרושמת ומתחיל לספור. בזווית העין הוא מבחין בה מחייכת לעוברים ולשבים. יש משהו מוזר באישה הזו, משהו לא מודע, אולי מעט חולמני. ובכל זאת ניכר שאינה מפשוטי העם. "יש פה 99", אומר המוכר. "חסר שקל". 
"אתה בטוח?", שואלת האישה ופניה פני אכזבה. "כן, אם תרצי אספור שוב". 
"אשמח", היא אומרת. 
***
"בעוד כשעה הסופר המוערך עמוס עוז והמשורר הגדול ארז ביטון יחתמו על ספריהם בדוכני הכיכר, פרטים במודיעין", מבשר הכרוז, אך הכיכר עדיין ריקה. זהו יומו הראשון של שבוע הספר 2016, השמש עדיין איתנה ולאנשים חם מדי מכדי לעבור בין הדוכנים ולהישאב אל תוך תקצירים של ספרים צבעוניים. 
"99, לא טעיתי", אומר המוכר. "אוי, זה כל מה שיש לי, הפכתי את התיק", האישה אומרת ומתחילה להשיב את תכולת התיק בחזרה. "אוכל לקחת את הספרים ולבוא להשלים את הסכום מאוחר יותר?", היא שואלת. 
"לא, אל תכעסי. הכל מדוד פה, אם זה היה הדוכן שלי, בשמחה", מתנצל המוכר. "אבל אשמור לך את הספרים עד הערב, אל תדאגי". 
"אין פה עוד עותקים של הספרים האלה, בטוח מישהו ייקח", היא מחזיקה את הספרים קרוב אל לבה, ומביטה במוכר. פעם, בצעירותה, עוד יכולה הייתה לשדר חיוך מפתה, ספק מפלרטט, ולהשיג את מבוקשה. אבל מבט המוכר נשאר חתום, גילה מוטח בפניה.
"תראה, אני מעריצה מושבעת של סלבדור דאלי, לא תכננתי לרכוש ספרים היום, עברתי פה במקרה, אתה מבין? פתאום ראיתי את הספרים האלה, את האוסף הגדול של יצירותיו. פעם הבטת ביצירות שלו? כל מה שבעל ערך בחיים, כל הדברים שמהם אנחנו מפחדים, נוזלים. הכל זניח, הכל לא חשוב. אני חייבת את הספרים, אני מתחננת, ייקחו לי אותם".
המוכר לוקח את הכסף שמסרה לו האישה ומחזיר לה אותו. "אני מתנצל, תבואי בערב, אשמור לך אותם". עיניהם נפגשות. האישה שמה לב כי לעומת המוכרים בשאר הדוכנים, הוא לא כל כך צעיר. אולי אפילו בן גילה. הוא שחום, נמוך מאוד, ותלתלים שחורים מציצים לו מהחולצה הנדבקת אל גופו. תחושת קבס עולה בגופה. היא מזהה את האדם, כלומר, לא ספציפית, אבל דמותו מוכרת לה כל כך. 
היא מוכנה להתערב שהוא בודד, שמעולם לא התמסד, שבתעודת הזהות שלו לא רשום שם של ילד. הוא, בדיוק הוא, שייך לאותם הגברים שאחת לזמן מה פוקדים את בתי הבושת באזור תל אביב. משלמים בדיוק כמה שדורשת הבחורה, לא נותנים טיפ, ומנצלים את הזמן עד תומו. יש לו המבט הזה, זה ברור לה, המבט החולני הזה, המיזוגיני. מבט של לא יוצלח שמאשים את כל העולם בצרותיו ומוציא הכל על הצעירה או הנערה התורנית. "אתה יודע מה?", היא אומרת לו, "לא צריך, תמכור את הספרים למישהו אחר".
היא מסתובבת ומתקדמת, נושכת את שפתיה. פעם, כשעבדה במשטרה, הייתה לוקחת לפשיטות על בתי הבושת שמיכה בצבע תכלת, צמר רך. היא הייתה ריחנית ונעימה, ממש כמו שעוטפים תינוק בראשית ימיו. את הבחורות שהיו מסכימות להתפנות כדי להציל לעצמן את החיים היא הייתה עוטפת בשמיכה. רגע אחרי פינוי הבנות לניידת, הייתה ניגשת אל הגברים המבוהלים, החצי עירומים, מוציאה פלאפון ומצלמת אותם. "מה את עושה", הם היו צועקים לה, "זה לא חוקי". "אני המשטרה, אני קובעת מה חוקי", היא הייתה משיבה להם, ומחייכת בדרך חזרה אל הניידת.
***
באותו יום, עוד לפני שנפתחו שערי שבוע הספר, נערך לה במטה המשטרה ברחוב סלמה ביפו טקס פרידה מרשים. נכחו בו כל אותן הנשים שהצליחה להוציא מהזנות ולשקם בדרכים אלו ואחרות. גם מפקדיה היו שם ושני ילדיה הגרים עם אביהם, כי באמא קרייריסטית מעולם לא חפצו. כולם הריעו לה, דיברו בשבחה ואף נתנו לה עט נובע מעוטר בזהב עם שמה עליו. כשנגמר הטקס המביך, לקחה מונית למסעדה הצרפתית מול כיכר רבין. היא בחרה את המנה היקרה ביותר, ושתתה קצת יין. בשש בערב חצתה את הכביש, אל דוכני הספרים.
ועכשיו היא מתרחקת ממנו, מאותו אדם, שבעיניו היא יכולה לראות רק ניצול של אחרות, של חלשות ממנו. והיא חושבת לעצמה שהייתה מקבלת ללא קושי אישור להאזין לפלאפון שלו, או שהייתה אורבת לו בסמטאות אלנבי, וכך הורסת את חייו. אבל היום העניקו לה את החופש ונטלו ממנה כל סמכות.
"חכי רגע", היא שומעת קול מאחוריה. "גברתי, חכי". היא מסתובבת, המוכר עומד עם שני ספרים בידיו. היא מביטה בנעליו, הן בלויות, והג'ינס שלו קרוע. "קחי", הוא מתנשף, "אל תשלמי לי עכשיו, תחזירי בערב או משהו". 
"מה קרה פתאום?", היא אומרת.
"את חגית, נכון?", הוא שואל ומגיש לה את הספרים. 
"מאיפה אתה יודע?", היא שואלת בחזרה.
"היא אמרה לי, ראתה אותנו מדברים, אבל התביישה לגשת אלייך". הוא מצביע על בחורה העומדת בסמוך לדוכן. מעט מלאה, לבושה חצאית הקטנה למידותיה וחובשת כובע קסקט מוזר. 
"מי זו?", היא תוהה.
"זו סילבי, אחותי הקטנה, אמרה שהיא הכירה אותך בעבר, קחי את זה, גם אל תחזירי, בבקשה, קחי".
היא לוקחת את הספרים מידיו, לוחשת "אחזיר לך כסף בערב, תודה", נותנת עוד מבט בו ועוד מבט בבחורה, ונעלמת.
בבית היא פותחת את ספרו של דאלי. על שעון החול הגדול, השעון הנוזל, היא רושמת בעט שקיבלה את כל שמות הנשים שהצילה. את השם סילבי היא לא זוכרת. אבל סביר להניח שגם אותה עטפה מתישהו בשמיכת התכלת הנעימה.
***
לפני השינה סופגת האישה מעט שנאה עצמית. מדוע חשבה מחשבות כאלו על אותו המוכר? לא הוא זה השונא נשים, זו היא השונאת גברים. נו, ואיך תוכל שלא לשנוא אותם?
היא מחליטה שהדבר הראשון שתעשה מחר בבוקר יהיה להיכנס לאינטרנט ולהירשם לחוג ציור כלשהו. במכחול גדול, תצייר גברים מחייכים ונשים שמחות. הכל משובש אצלה, הכל לא ברור, עם השנים הכל זלג לה מבין הידיים. היא סוגרת את ספרו של דאלי לפני שנסגרות עיניה ומשליכה אותו, יחד עם העט, לפח. די לה מלכלוך, עכשיו זמן ניקיונות. ואולי גם איזו אהבה יפה.