בוועידה הרפובליקנית הצבעונית, אין מקום לסוסים שחורים

מעניין להיזכר בו משום שנחשב חבר ברשימה הקצרה של מועמדים לנשיאות שהיו ״סוסים שחורים״, מי שהגיעו לוועידה כשסיכוייהם נמוכים, ויצאו ממנה לבחירות הכלליות כנבחרי מפלגתם. זו רשימה קצרה, אך מכובדת. נמנים עמה גם גדולים שבגדולים, כמו אברהם לינקולן, וגם גדולים למדי, כמו ג׳יימס פולק, מי שנחשב ל"סוס השחור" הראשון של הוועדות המפלגתיות, שנבחר לנשיאות ב־1844, ושהיה נשיא משמעותי אף שכיהן רק ארבע שנים, כפי שהבטיח שיעשה. פולק, לינקולן וגארפילד, לפי סדר בחירתם, הגיעו לוועידה שבה אמור היה מישהו אחר להיבחר – ונבחרו. מול דונלד טראמפ לא התייצב בינתיים "סוס שחור" כזה.

המהומה הזמנית שפרצה ביומה הראשון של הוועידה הרפובליקנית הייתה אירוע סמלי שיש לו חשיבות: המפלגה אינה מאוחדת סביב המועמד שלה. עדיין לא. אך כמו המהפכה הכושלת בטורקיה, מעולם לא הגיעה לכדי ניסיון אמיתי להדיח את המנצח בבחירות המקדימות, טראמפ. בעיקר לא הגיעה לכך משום שאין מועמד אטרקטיבי מספיק, כריזמטי מספיק, שמוכן להציב עצמו בראש מחנה המתנגדים לטראמפ. אין מישהו עם פרופיל גבוה מספיק כדי לקחת את הסיכון הפוליטי הכרוך בניסיון הדחה של מועמד שנבחר עם הרבה שטיקים, אבל בלי טריקים. 

ממילא היריב העיקרי של טראמפ הוא טראמפ עצמו, אך כפי שהוכח בתחילתה של הוועידה יש למועמד הרפובליקני גם שני בעלי ברית מוצלחים. האחת – הילרי קלינטון. השניים – שוטריה המבוהלים של אמריקה. 

קלינטון היא היריב הדמוני ששמו מקרב יריבים ומשכנע ספקנים. וככל שיתקרב המועד שבו כהונה של קלינטון כנשיאת ארה"ב תיראה מוחשית יותר, כך גובר הסיכוי שהמחנה הרפובליקני יתגבש, יבלע את רוקו, ידחיק את מחושי הבטן ויצביע למועמד הבעייתי שהציב בראש התור. למעשה, יש בזה צדק ראוי: טראמפ הוא הנכס הגדול ביותר של קלינטון, שגם היא מועמדת שמתקשה לעורר התלהבות בקרב בוחרי מפלגתה בפרט ובקרב הציבור האמריקאי בכלל – אז מדוע שהיא לא תהיה הנכס העיקרי שלו?

ואם לא העיקרי, לפחות השני במעלה. אחרי המשטרה. לא נעים לומר, אבל המשטרה היא האוצר שנפל לידיו של טראמפ, והוא עושה בה שימוש נכון בינתיים. רצח השוטרים בדאלאס לפני כעשרה ימים, וזה בבאטון רוז׳, ביום שלפני פתיחת הוועידה, סיפקו למפלגה הרפובליקנית את התחמושת הפוליטית שנזקקו לה. שוטרים – כמו חיילים – הם מקצוענים בקונצנזוס. הציבור מבין את חשיבותם ומעריך את הסיכון שהם לוקחים על עצמם, גם אם יש לו הרהורים מעת לעת על שיטותיהם ועל גישתם. שוטרים – כמו חיילים – הם מי שאזכור שמם באולם כנסים גדול גורר מחיאות כפיים נמרצות. ובעיקר כאשר מדובר בשוטרים ש״על גבם סומנה מטרה״, כפי שאמר ביום הוועידה הראשון ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג׳וליאני. 

הנה, זה הסיפור שטראמפ ינסה למכור לאמריקה. השוטרים הם טובים, מי שיורים בהם הם רעים. לי – טראמפ – אין בעיה לומר מי יורה בהם: שחורים שלא למדו להתנהג. ליריבים שלי – המפלגה הדמוקרטית – יש בעיה לומר מי יורה בהם. המילה ״שחורים״, או ״אפרו־אמריקאים״ קשה להם, בדיוק כמו שהמילה ״אסלאמיסטים״ קשה להם כאשר הם מדברים על טרור. הדמוקרטים עסוקים יותר בלא להעליב את הבוחרים השחורים שלהם מאשר שהם עסוקים בהגנה על המשטרה. הדמוקרטים דיברו כל כך הרבה על כך שהמשטרה גזענית ופוגעת בשחורים, עד שהתירו את דמם, גם אם לא התכוונו לכך מלכתחילה (וטראמפ מספיק בוטה כדי לגלוש להאשמה שכן התכוונו לכך מלכתחילה). 

הקמפיין של טראמפ הושווה בימים האחרונים לזה של ריצ׳רד ניקסון בשנת 1968. זו השוואה שעושה לו עוול, אבל גם מחמיאה לו, שלא בצדק. עושה עוול – משום שטראמפ, לעומת ניקסון, עדיין לא נתפס במעשה רמייה קולוסלי, ולא נרשם בדברי ימי אמריקה כדמות דמונית כפי שהיה ניקסון. מחמיאה מדי – משום שעם כל הכבוד, לטראמפ אין הניסיון שהיה לניקסון כפוליטיקאי, ואין לו הידע והסקרנות שהיו לניקסון כמדינאי. הוא אולי יהיה פעם ניקסון, אבל בינתיים הוא עוד לומד.