חודשיים שלמים עבדתי בפתיחה ובסגירה של תאי מטען של מכוניות מחוץ לסניף מגה באזור התעשייה של חולון. בכל יום אחרי הלימודים החלפתי את התלבושת האחידה בחולצה לבנה ובאפוד זוהר וביקשתי מהנהגים לפתוח ולסגור. בלילות חזרתי הביתה מותשת. לא אכלתי, לא שתיתי ולא התקלחתי, רציתי רק את המיטה, לנצל כל שעת שינה אפשרית, עד שהשעון המעורר ישלח אותי שוב אל חודש הלימודים האחרון של כיתה י"ב. 

זו הייתה עבודה זמנית עם מטרה: לחסוך שתי משכורות ובאוגוסט לנסוע יחד עם חמישה מחברי הטובים לאילת. וכך היה. לאחר חודשיים של שרירים תפוסים, שפשפות והזעת יתר, נשמע קול הצלצול האחרון של תיכון קוגל בחולון ויצאנו כולנו - אני, מעיין, שני, עידו, שי ומור - ישר אל התחנה המרכזית, לקחת את האוטובוס דרומה.
הדרך עברה בצחוק, בשירה ובצילומים במצלמות דיגיטליות. לא היינו נערי פרא, נוסעי האוטובוס דווקא חיבבו אותנו. כל חטיף שפתחנו העברנו בין כל המושבים, וכל שיר ששרנו זכה למחיאות כפיים מהזקנות שישבו בצד ימין.

היינו קצת לפני גיוס. אחד לצנחנים, אחד למשטרה הצבאית, אחת למודיעין ושתיים לתחום הנשק. אהבנו את המדינה וקיווינו שהכיף של החופשה יתחזק אותנו בשנים הקרובות עד שנשוב לאזרחות. 
הגענו לאילת. כסף למלון לא היה, אז שכרנו וילה עם כמה מיטות. ערכנו קניות בסופר הקרוב ובכסף שנשאר קנינו עוגת יום הולדת לאחת מאיתנו, כדי להפתיע אותה במהלך החופשה. אם הייתם מביטים עלינו מהצד, הייתם מתגאים בנוער שכזה. לא מזיק, פטריוטי, מעט שובב ובעיקר אכפתי.
"יוצאים הערב?", שאלה מור אחרי שהתמקמנו. "זה הערב הראשון שלנו באילת, ברור", ענה עידו. הבנות נכנסו לאחד מחדרי השינה והחלו להחליק זו לזו את השיער בפן, החליפו ביניהן שמלות וחוות דעת על מה מתאים ומה מוגזם. 

החיוך שלו. שי ואני
הבנים התלבשו במהירות, פתחו לעצמם בירה וישבו במרפסת. הם שוחחו על החזרת ארונות הקבורה של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. כן, אני זוכרת שעל זה בדיוק הם דיברו. 
אני ישבתי בצד וצפיתי בטלוויזיה. לגופי שמלה זהובה שקניתי לנשף סוף השנה כמה שבועות קודם. השיער היה אסוף בגומייה לבנה. לא הייתי מאופרת, לא מבושמת ולא מסורקת. אישה קטנה שאף אחת לא גילה לה את רזי הנשיות והטיפוח. "נו, בנות", צעק עידו, "אתן מוכנות?". "שתי דקות", ענתה לו שני. 
שי קם ונכנס אל חדר הבנות, אחז בידה של שני ובלי הרבה מילים הוציא אותה משם. במסדרון לחש לה "לא יכולתי לחכות עוד שתי דקות, חיכיתי כבר יותר מדי". שני הסמיקה ונשקה לו. אני זוכרת שראיתי את עצמות הלחיים שלהם מהצד. היא הייתה כל כך יפה. ושי, טוב, שי היה הנער הכי יפה בחולון. האמינו לי, אני לא מגזימה. זו הפעם הראשונה שהרגשתי קנאה. 
כיביתי את הטלוויזיה וניגשתי למקלחת. החלטתי לנסות לעבוד עם מה שיש. פיזרתי את השיער והוצאתי מברשת מתיק הרחצה של אחת מחברותי. לקחתי גם עיפרון שחור והדגשתי את עיני. בהתחלה נכנס קצת ממנו לעיניים, אז דמעתי ושטפתי את הפנים, אבל בפעם השנייה הצלחתי. הבטתי במראה ואהבתי את מה שהשתקף ממנה. אחר כך לקחתי ליפ גלוס ורוד ומרחתי על שפתי. כיווצתי אותן כמו בסרטונים של בטי בופ ופתאום נראיתי קצת אחרת. 
"שני, בואי תסיימי לי עם הפן", צעקה מור. שני עזבה את שי ונכנסה שוב אל החדר. לא יודעת כמה זמן עמד שי בפתח המקלחת, לא יודעת כמה זמן התקשטתי בגוזמה והתפעלתי מאיך שאני נראית, אבל ברגע שקלטתי שהוא עומד וצופה בי, השפלתי ראשי, הייתי בטוחה שיצחק עלי. הרי אני המצחיקה השכבתית, חצי טום בוי. קיוויתי שילעג לי בחן, אך לא כך היה. 
שי שתק. נעמד מאחורי וחיבק אותי. לא חיבוק של פלרטוט, חיבוק עדין ותומך. את שתי ידיו טמן בשערי ואת ריח השמפו הסניף בקול. אחר כך הביט עלי דרך המראה. חייכתי. הרמתי את ידי והיא נגעה בידו. "אמרו לך שאת יפה, מרסל?", הוא לחש. שתקתי. אף פעם לא אמרו לי שאני יפה. אולי פעם אחת, אמא שלי לפני מסיבת הסיום של כיתה ג', אבל מאז לא שמעתי את צמד המילים "את" ו"יפה".
"את יפהפייה, מרסל, תזכרי את זה, טוב?", הוא אמר לי, נשק לי על הלחי ויצא מחדר השירותים. כמה גבוה הוא היה, מטר שמונים וקצת, עם עיניים גדולות, חיוך שובה לב ושיער שטני. לא היה יפה ממנו, לא בסביבתי לפחות. ודווקא שי, הצנוע, האכפתי, העוזר והנחשק כל כך, דווקא הוא היה הגבר הראשון שאמר לי שאני יפה. הרבה גברים חלפו מאז, טוב, מי כמוכם, הקוראים שלי, יודעים זאת, אבל עם אף אחד לא הצלחתי לשחזר את הרגשת האושר ברגע שקיבלתי את אותה המחמאה. אף אחד מהם לא היה שי.
***
באותו ערב, כמובן, יצאנו. לא הייתי מרסל הרגילה. הרגשתי נשית יותר, ואם אפתח סוגריים אגלה שגם מעט פלרטטנית. 
בטיילת של אילת, בין שלל הדוכנים, עמד גבר נמוך וחיפש צמידים. "מה דעתך?", הוא שאל אותי פתאום. "צמידים זה לנשים, אתם לא צריכים להשתלט לנו על הכל", אמרתי. הוא חייך, כנראה שמצאתי חן בעיניו. החלפנו טלפונים והבטחנו שנדבר. לימים הפך טל לאהבתי הראשונה. הוא ידע את גופי והניח על לשוני את טעמו של שיברון הלב. 
"מי זה היה, מרסל?", שי שאל כשיצאתי מהחנות. "חמוד, נכון?", אמרתי. "מאוד", שי חייך וחיבק אותי אליו. "תשמרי על עצמך, שמעת?". "שמעתי, המפקד", השבתי. 
זה היה לילה קסום. עברנו בין ברים בלי להשתכר ונכנסנו לים לפנות בוקר. לווילה חזרנו רק כשהשמש החלה לעלות. כשכולם נרדמו פתחתי שקית ביסלי והתיישבתי בסלון. שני, חברתו של שי, נרדמה לידי. שי בא אליה, נשק למצחה, הרים אותה בידיו והכניס אותה אל החדר. שנייה אחר כך הוא יצא, ישב לידי ולקח ממני את שקית הביסלי. "את לא לבד פה", אמר. 
החדשות של הבוקר עלו על המסך. "היום יוחזרו לישראל גולדווסר ורגב", אמר הקריין. "מפחיד", מלמלתי. "מה מפחיד", שי שאל בין ביס לביס. "למות, כך פתאום, בתחילת החיים, אתה לא מפחד?", שאלתי. "אין בי פחד", הוא ענה. "בטח לא ממוות. גם ככה לא נרגיש כלום".
מאז לידתי ועד היום אני מטילה ספק בכל משפט שמישהו אומר לי. פרנויה טיפשית כזו שאומרת לי שכולם משקרים. אבל לו האמנתי, לנער היפה הזה. הייתה בו כנות שונה. הנחתי ראשי על כתפו ונרדמתי. כשקמתי, לקראת צהריים, ראיתי שאני מכוסה בשמיכה קטנה ולידי נח בקבוק מים מינרליים. שי, שי שלי.
***
חצות הלילה, היינו כולנו שזופים ועייפים באוטובוס חזרה לתל אביב, ומשם לחולון, כל אחד לביתו. הפלאפון שלי צלצל, לא יודעת כמה פעמים, למען האמת. ברגע שהתחילה הנסיעה נרדמתי על החלון. כשהגענו לתל אביב שי העיר אותי בעדינות ואמר "טל, החבר ההוא שלך מהטיילת, התקשר לראות אם את בסדר. אמרתי שאת ישנה, אז הוא ביקש שאתן לך נשיקה בשמו".
"ונתת?", שאלתי. "כן", שי אמר, "אבל קחי עוד אחת", הוא נישק אותי במצח.
בתחנה המרכזית חיכה אבי יוסף עם המונית המקרטעת שלו. "מרסל, אני פה", הוא רץ אלי ובידו סנדוויץ', "אכלת כבר?". כולם צחקו וכל אחד ניגש אל הוריו המצפים. גם הוריו של שי חיכו שם. "הפתעה", הם אמרו לו. "עוד לפני שתפרוק את המזוודות, מחר אנחנו טסים לטורקיה". אלוהים, כמה קנאה הייתה בנו. 
נפרדנו לשלום. הפעם הבאה שניפגש, כך חשבנו, תהיה בלשכת הגיוס, כשנלווה זה את זה. אבל בקיץ ההוא של 2008 ליווינו כולנו את שי ואת אחיו ניר אל מקום קבורתם בבית העלמין. שם, בטורקיה, יומיים אחרי שחזרנו מאילת, הם התחשמלו למוות. קצר בתותח קצף פגע בניר. שי, ששלח את ידו לעזור לאחיו הקטן, התחשמל גם הוא. שניהם עלו יחד השמיימה, אוחזים זה בידו של זה.
כשרפי רכז השכבה התקשר לבשר לי את הבשורה, רק שתקתי. התיישבתי על הרצפה בביתי, הנחתי את ידי על פני ובכיתי. בבכי ההוא הוסר ממני כל האיפור שהפך אותי לאישה. ירדה ממני כל השמחה שהניח שי בלבי כשקרא לי "יפה". בבכי ההוא ירד ממני הקיץ ההוא שבו העזתי לקוות שהעולם הוא מקום טוב וגם לפותחת תאי מטען יש בו מקום. שי חדל לנשום, ואיתו גם הנעורים שלנו.
לפני כשבועיים, בבית כנסת בחולון, נערכה אזכרה, שמונה שנים בלי שי וניר. פגשתי שם את אותה החבורה מאילת. חלק חזרו בתשובה, חלק התחתנו וחלק עדיין סטודנטים. דיברנו, ניסינו לצחוק קצת, להעלות זיכרונות. בזווית העין ראיתי את אלכסנדרה, אמו של שי, מביטה בנו ובוכה.
ניגשתי אליה ונשקתי על לחייה. שאלתי אותה "אמרו לך פעם שאת כל כך יפה?".
שי צחק. אני בטוחה שהוא ישב על ענן ומילא את השמיים בצחוק של מלאך.