בסוף חודש יולי אמר שר הביטחון אביגדור ליברמן כי הוא מגבש תכנית "מקלות וגזרים" לעידוד המתונים ולמניעת פיגועים בקרב ערביי יהודה ושומרון. גם אני מאמין שמכות עזות בכל מי שיוזם או מחולל טרור הן המדיניות המעשית והמוסרית ביותר. ייתכן גם כי מתן הקלות והטבות למי שנמנע מטרור הוא מדיניות מעשית, אם כי אינה מוסרית. הרי לא יעלה על הדעת שממשלה תעניק הנחות במס לאזרחים שלא אנסו או רצחו בשנת הכספים האחרונה.
גם אם נתעלם משאלת המוסריות של הגישה - ראוי לבחון את מרכיביה. אם יש כפר שראשיו מונעים מצעיריו להשליך אבנים ובקבוקי תבערה, כדאי אולי להעניק לו הקלות מסוימות בדמות הסרת מחסומים ומתן היתרי עבודה ומסחר. יש לשלול הטבות אלו מיישוב ערבי המוציא מכרסו מחבלים. אבל כידוע, המציאות גמישה. עיר ששיגרה רוצחים רבים הפכה שקטה, וגם להפך. כפר שקט הופך קן צרעות. לפיכך, יש היגיון בשיטת המקל והגזר. יחס גורר יחס, לימדו אותנו בטירונות. אם בני היישוב הערבי יתחילו לעסוק בטרור - אף אנו נשנה את תגובתנו בהתאם.
קלמן ליבסקינד כתב בעיתון זה בערב שבת על ליברמן שהחליט להעניק הטבות לעיר הערבית בית סאחור למרות הפיגועים והמחבלים הרבים שיצאו ממנה. הוא אולי מדבר על מקל וגזר, אבל בפועל מעניק גזר דווקא למחבלים. אני מבקש לדבר על טיבו של הגזר.
שטחים תמורת כלום
ליברמן מתכוון לאשר לעיריית בית סאחור להקים בית חולים מחוץ לתחומי העיר, בשטח סי. כלומר, בשטח שנמצא בשליטה ישראלית מלאה, על אדמת מדינה, במקום שבו שכן בעבר מחנה צה"ל שדמה ששלט על הכביש המוליך מיישובי מזרח גוש עציון אל ירושלים. בתחילת האינתיפאדה השנייה נטש צה"ל את המחנה. סוג של בריחה. הערבים החלו לפלוש לתוכו, ורק פעילותה של קבוצת "נשים בירוק" בראשות נדיה מטר ויהודית קצובר שקיימו פעילות רצופה במחנה הנטוש גרמה לצה"ל לשוב ולהציב בשטח כוח צבאי. ועתה מתכוון ליברמן להעניק את השטח לערבים. סוג של גזר, מבחינתו.
אבל זוהי החלטה מדינית. לא ביטחונית. האם אין הוא מבין מה ההבדל בין הקלות בתנועה ובמסחר, הטבות הפיכות, לבין ויתור על שטח אדמה להקמת מבנה ציבור? הרי המעשה הזה הוא בלתי הפיך! הרי גם אם תשוב בית סאחור ותהיה קן מרצחים כבעבר - לא תוכל מדינת ישראל להפקיע בית חולים מן הערבים. הרי כל העולם יגעש וירעש! אין לי ספק שהמינהל האזרחי, שהפך לאחד מהגופים הפרו־ערביים ביותר בישראל, הוא שהציע לליברמן את המעשה הבלתי הפיך הזה. האמריקאים והאירופאים גם הם לוחצים. לליברמן מעולם לא הייתה סבלנות לפרטים, וקוצר רוחו הפך לסימן ההיכר המסחרי שלו. ייתכן שהוא הסתפק בהתוויית מדיניות ונתן יד חופשית לקציני המינהל לעסוק בפרטים. והשטן נמצא בפרטים. אך רשלנות והאצלת סמכויות בלא בקרה אינן פוטרות מאחריות. ליברמן שוקד על טיפוח הדימוי הנצי שלו, אך בפועל הוא מיטיב עם הערבים יותר מכל אנשי "שלום עכשיו" יחד. הם הטיפו ל"שטחים תמורת שלום", ליברמן נותן את אדמת ארץ ישראל לערבים תמורת שום דבר.