ההצלחה המדהימה של הרוסים שהפעילו את הסוכן אבו מאזן

בספרו חשף פאצ'פה כי אש"ף בפרט, ותנועת "השחרור" של הפלסטינים בכלל, היו פרי דמיונם של מפקדי הקג"ב. וכי הסובייטים האצילו את האחריות לניהול היומיומי של ארגון הטרור, לרבות טיפוחו של יאסר ערפאת, שלדבריו היה בעצמו סוכן קג"ב - בידי הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו ובידיו. 

הערוץ הראשון מסתמך בדיווחו על החשיפות האחרונות של "ארכיון מיטרוקין", שנקרא על שם וסילי מיטרוקין, עובד בכיר בארכיון הקג"ב. לאורך שנים העתיק מיטרוקין את מסמכי הארגון, וב־1991 ערק לבריטניה ביחד עם הארכיון שלו, שמנה כ־25 אלף מסמכים. 

בשנת 2004 יצא לאור הכרך השני של הארכיון, שעסק בפעולות הקג"ב בעולם השלישי. פרק מהספר הוקדש לפעילות הארגון נגד ישראל והציונות. מיטרוקין חשף כי מספר מנהיגי הטרור הפלסטיני היו סוכני קג"ב, בהם חאני אל־חסן, המזכיר של ערפאת; וואדי חדאד, הסגן של ג'ורג' חבש מהחזית הדמוקרטית; נאיף חוואטמה מהחזית העממית; ואחמד ג'יבריל. 

על פי הדיווח של הערוץ הראשון, אבו מאזן החל לפעול כסוכן סובייטי ב־1983, אבל גם לפני כן פעל בחסות הארגון. שנה קודם לכן סיים את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת הידידות בין העמים ע"ש פטריס לומומבה במוסקבה - שבין בוגריה נמנים המחבל קרלוס והמנהיג העליון של איראן, עלי חמנאי. על פי עדויות של קציני קג"ב שערקו למערב, כ־90% מאנשי סגל האוניברסיטה היו עובדי הארגון, ומטרתו הייתה לטפח מנהיגים בעולם השלישי שיפעלו נגד אינטרסים מערביים בשלל דרכים, ובראש ובראשונה באמצעות לוחמה פוליטית ופסיכולוגית, אם כי גם באמצעות טרור לשמו.

התואר "דוקטור" ניתן לאבו מאזן תמורת "עבודת הדוקטור" הידועה לשמצה שלו, שבה טען כי השואה הייתה פיקציה ציונית וכי רק כמה מאות אלפי יהודים נרצחו בידי הנאצים. 
 

***

הידיעה על פעילותו של אבו מאזן בקג"ב, מזכירה לנו את הנדבך העיקרי בפעילות הארגון: לא ריגול אלא חתרנות פוליטית. דרך סוכניו הרבים בעולם השלישי ובמערב, המשטר הסובייטי בהובלת הקג"ב פעל להביא לקריסה הפנימית של מדינות המערב.

לדעתם, עמי המערב לא יצליחו להתעמת עם ברה"מ ולא יוכלו לשרוד לאורך זמן ללא אמונה בצדקת דרכם. דרך כרסום האמונה הזאת, באמצעות מלחמה פוליטית ותרבותית חתרנית, הסובייטים סברו כי יצליחו להכניע את המערב.
 

הקריירה של אבו מאזן היא דוגמה לכך. בשנות ה־80 הוא היה מעורב בניהול קשריו של אש"ף עם השמאל הישראלי והאירופי. כפי שהסביר פאצ'פה בספרו, מטרת המגעים הללו הייתה לשכנע את השמאל בצדקת דרכו של אש"ף כארגון "שחרור", ובכך לכרסם בלכידות החברתית בישראל. הרי לאורך שנות ה־70 לא הצליחו הטרור הפלסטיני והחתרנות הסובייטית להשפיע על ההערכה העצמית של ישראלים, משום שלא היה מחנה משמעותי בארץ שלא האמין בצדקת הציונות ובישראל ולא ראה באש"ף ארגון טרור שיש להכניעו בשדה הקרב. 

בסופו של דבר, ברה"מ התפרקה ב־1991. אבל, כפי שהעיד תהליך אוסלו - ושבו היה אבו מאזן אחראי למגעים החשאיים עם אנשי שמאל ישראלים - הפעילות החתרנית של הסובייטים המשיכה לשאת פרי, גם לאחר שברה"מ נעלמה.

מאז נפילת חומת ברלין, מעט מאוד עבודה הושקעה בהשלכות ארוכות הטווח של המלחמה הפוליטית של הקג"ב נגד המערב. זאת אף - או אולי משום - שהשלכות אלה מהוות כיום את בסיס השיח הפוליטי במערב.

ראו לדוגמה את הבלבול הערכי והיעדר הגאווה הלאומית בארה"ב. בחודש שעבר, קולין קפרניק, שחקן נבחרת הכדורגל האמריקאית, עלה לכותרות לאחר שסירב לעמוד בזמן השמעת ההמנון בתחילת המשחק. קפרניק טען כי בעיניו ארה"ב אינה ראויה לכבוד, משום שהיא מדכאת בני מיעוטים. כשנשאל הנשיא ברק אובמה על המעשה, הוא הסתפק בקביעה כי זכותו של קפרניק לפעול על פי מצפונו.

זאת ועוד: השבוע הובסה מפלגתה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בבחירות האזוריות. כלל הפרשנים מודים כי התבוסה נבעה אך ורק ממדיניות ההגירה של מרקל, אשר פתחה את שערי גרמניה בפני למעלה ממיליון פליטים ב־2015, ועתידה לקבל עוד כ־300 אלף מהגרים השנה.

אל מול גל ההתנגדות הציבורית הגואה למדיניות הגבולות הפתוחים, מרקל מסרבת לבחון את האפשרות שיש בסיס מוצדק לטענות. מקורביה אומרים כי בשל מעשי הנאצים בארצה, מרקל חושבת שאין לגרמניה הזכות המוסרית להגיד לא למהגרים מסוריה.

וכשאירופה וארה"ב עומדות מול אובדן האמון בדרך, הן מאבדות את העניין בעתיד. דבר זה בא לידי ביטוי בשיעורי הילודה הנמוכים: מתחילת המאה ה־21 אירופה המערבית, כמו גם האוכלוסייה הלבנה בארה"ב, אינן עוברות את מפלס הריבוי הטבעי. בשנה שעברה לראשונה עלה שיעור התמותה באירופה על שיעור הילודה. 

***

בצד השני של מסך הברזל לשעבר המצב אינו טוב יותר. בתום המלחמה הקרה איבדו אזרחי רוסיה את חסכונותיהם, ביחד עם אמונם בקומוניזם. ובעוד מדינות המערב מנסות לכפר על מה שנתפס בעיני האליטות שלהן כחמדנות קפיטליסטית חזירית, באמצעות מדיניות רווחה שלנוכח התכווצות האוכלוסייה לא תוכל להימשך לאורך זמן, הרוסים פשוט הפסיקו לדאוג לתושבים. כפועל יוצא מזה, שיעורי הילודה במדינה קרסו. על פי נתוני האו"ם, עד שנת 2060 מספר הרוסים בגילי העבודה עתיד להתכווץ ב־15%.

בנוסף, שיעורי האלכוהוליזם, ההתמכרות לסמים והעוני נסקו בדור האחרון, והמצב רק הולך ומחריף. על פי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2012 30% ממקרי המוות ברוסיה נגרמו כתוצאה משתיית אלכוהול. על פי מחקר של אוניברסיטת ייל משנת 2014, אורך החיים הממוצע של גברים ברוסיה הינו 64 שנים, פחות משהיה בסוף המאה ה־19. בנוסף, בשנים 2010־2013 קפץ שיעור הנרקומנים במדינה מ־2.5 ל־8.5 מיליון. לצד זה, שיעור המהגרים לרוסיה הוא השני בגודלו בעולם אחרי ארה"ב. וכמו באירופה, מרבית המהגרים אליה הינם מוסלמים. 

העיתונאי והסופר האמריקאי דיוויד סאטר, אשר כותב על מצב החברה ברוסיה מאז שנות ה־70, טוען שהמצב הפנימי העגום הוא בין השאר תוצאה של סירוב מנהיגיה, מאז תום המלחמה הקרה, לבנות חברה בריאה. לכן, כשנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ואנשיו אינם מאמינים שלמדינה יש עתיד, הם מבססים את המדיניות שלהם על הטווח הקצר ופועלים בשיטת "תפוס כפי יכולתך". לנוכח התהליכים העוברים על חברות המערב, הדבר נכון גם בנוגע לאירופה, ובמידה מסוימת לארה"ב.  

חוסר היציבות והיעדר אופק למדינות אירופה ולרוסיה, כתוצאה מהשלכותיה ארוכות הטווח של המלחמה הקרה, מכתיבים לישראל שיטות פעולה ברורות: הממשלה צריכה להניח בצד את הכמיהה ליציבות ארוכת טווח ביחסיה עם המדינות המתערערות מבפנים. עליה לשתף פעולה עם מדינות אירופה, כמו גם עם רוסיה, על בסיס אינטרסים צרים ומוגדרים היטב. זאת בזמן שכל שיתופי הפעולה מבוססים על ההבנה כי הכל עוד יתהפך וישתנה תוך חמש עד עשר שנים.

התמוטטות האמונה העצמית של מדינות המערב וההתמוטטות החברתית של רוסיה צריכות להבהיר עד כמה הלכידות החברתית שלנו והאמונה בצדקת דרכנו הן הבסיס להישרדותנו. אסור לתת למורשת החתרנות הסובייטית ולסוכנים בעבר ובהווה לנצח, כפי שקורה במדינות המערב