אם אינני טועה, המכנסיים הקצרים בצבע ירוק כהה לא היו חלק מהתלבושת האחידה אלא בחירה אופנתית של אמי. את כל שאר הפרטים אני זוכר בדיוק נמרץ. סנדלים בצבע חום, מהסוג שנקרא "תנ"כיות" (על אף זכרותו של הסנדל היחיד), את המכנסיים כבר מניתי, אם כי לא ציינתי ששולי חולצת הצווארון בצבע ירוק בהיר היו תחובים לתוכם ומאובטחים בחגורת עור חומה. השלימו את ההופעה: כובע טמבל ירוק, שהיה חלק מהתלבושת האחידה, ילקוט עור שחור ותיק אוכל מבד ירוק ובו כריך משתי פרוסות חלה שנמרחו במרגרינה בלו־בנד, גבינה לבנה 9% וזיתים ירוקים שגולענו ביד. 

כך הייתי ביום הראשון שלי בכיתה א', 1 בספטמבר 1975. למחנכת קראו עליזה אגמי ובעלה, אורי, איש גדל ממדים, היה בעל תפקיד בכיר בעיריית חיפה. היא חילקה לנו ממתק, חוברת בשם "אלפוני" וספר בשם "מקראות ישראל" - ובשיאו של אותו היום, למדנו לכתוב את המילה "שלום" - ולא "שלום כיתה א'" כמקובל בז'אנר (זה היה בתקופה שבה המילה "שלום" כשלעצמה הייתה עוד לגיטימית - לפני שהתברר שהיא בעצם סימפטום ראשון לשמאלנות ממארת). לבית הספר היסודי קראו "בארי", כנראה מפני ששכן ברחוב ברל (כצנלסון) בנווה שאנן, חיפה - השכונה הכי מפא"יניקית בישראל.

בצהריים הגיעה אמי לאסוף אותי, בשמלה פרחונית ובכובע קש, אבל לא לבד: איתה הגיע אבי בטנדר השברולט הכחול שלו, שהיה בעיני הרכב הטוב בעולם. אני לא מוכן להישבע על כך, אבל לדעתי זו הייתה הפעם היחידה בחיי שבה הגיע אבי לקחת אותי מבית הספר (הפעמים הבאות שבהן נאלץ להגיע לבית הספר היו כשהוזמן מפורשות, אבל זה כבר שייך לתקופת התיכון). 
למנהל קראנו "מר ברק" - וזה בהנחה המעט מרחיקת לכת שמישהו מאיתנו יחשוב בכלל לפנות אליו. רוב הצוות הורכב ממורות, למעט חיים שניידר, המורה להתעמלות שענד תמיד על חזהו משרוקית וסטופר, פיטם את מקטרתו בטבק - וכשביצענו תרגילי מתיחות, היה מרעים בקולו: "וישתחו אפיים ארצה - ויעבדו אלילים זרים".
גם לשיעורי ההתעמלות הייתה תלבושת אחידה: נעלי גביע גבוהות של המגפר (שנאסר עלינו לנעול בשגרה: "זה עושה פלטפוס"), מכנסי התעמלות בצבע ירוק וחולצת טריקו לבנה עם פס ירוק בקצה השרוול ששיוותה לנו מראה של שחקנים במכבי חיפה, אף על פי שכולנו היינו אוהדי הפועל. אני לא זוכר שמישהו מאיתנו העז להפר אי פעם את קוד הלבוש הזה, כנראה מפני שהאמנו שאין דרך אחרת לעסוק בספורט אלא בתלבושת שיועדה לכך.
לא חשבתי אז במונחים שכאלה, אבל בדיעבד אני מניח ש–90% מהתלמידים היו ממוצא אשכנזי, אחוז שהיה נמוך רק ב־10% משיעורם של המורים מאותו המוצא ממש. 
רק בסביבות כיתה ד', עם פלישת האדידס רום, סטיב אוסטין ומק דיוויד לחיינו, הגיע לבית הספר מורה תימני, איש חביב וחובש כיפה בשם יוחאי, שדיבר בח' וע', שלא שמעו אפילו אצל משה חובב ברדיו. שנה אחריו הגיע לבית הספר גם בחור נעים הליכות בשם ג'מאל, מורה לערבית. 
איש מהם לא שרד בבית הספר יותר משנה.
המרחק מביתי ל"בארי" היה כקילומטר וחצי, שאותם צעדנו בכל בוקר בערך ב–20 דקות, חוצים את כיכר זיו. כעבור שנה–שנתיים, בלחץ ההורים, שונתה הכיכר וזכתה לרמזורים שניצבים בה עד היום.
אני הייתי כמעט בן 6, מדינת ישראל הייתה בת 27, מדינת יהודה ושומרון (ועזה וסיני) הייתה אז רק בת 8. לא בדקתי, אבל יש מצב שהיו בה אז פחות תושבים יהודים מאשר מספר התלמידים בבית הספר שלי.
בלי שנדע, הייתה זו השנה האחרונה למניין שנותיה של ארץ ישראל הישנה והטובה, לפחות הטובה אלינו: המפא"יניקית, האשכנזית, שוחרת הטוב, אבל עושה לא מעט רע בדרך. שואפת לשלום, אבל מנצחת במלחמותיה, כולל זו הכואבת, שהתחוללה רק שנתיים קודם לכן ועדיין מדמיעה את עיני האמהות השכולות. 
את ישראל השנייה, כפי שכונתה אז, הכירו בשכונה - שאין יאה לה משמה - רק מכותרות העיתונים, אבל מי בכלל קרא עיתונים בכיתה א'? 
היינו ילדים ולא הרגשנו איך האדמה רועדת מתחת לרגלינו. 
השנה הבאה הביאה עמה את גביע אירופה לתל אביב, כמו שצעק אלכס גלעדי הנרגש, כשעל הפרקט בבלגרד קפצו ישראלים אחרים, נובורישים במכנסי סן טרופז, שצעקו "יש אלוהים", כאילו לא ידעו שהוא מת בשואה. כמה שבועות אחרי הגביע הגיע בגין - ומדינת ישראל שהכרנו שינתה את פניה, בעזרת השם, לבלי הכר.
ילדים בדרכם לבית הספר גרמו לי השבוע להיזכר בה, בפיסת גן העדן של ימי ילדותי - שהייתה אולי גן עדן של שוטים, אבל היו אלה שוטים מלאים בכוונות טובות, מהסוג שהוליך לישראל של היום.