באחת הכיתות שבהן אני מלמדת, החלטנו לעשות מסיבת פורים. ליתר דיוק, הילדים החליטו שהם רוצים להגיע מחופשים לשיעור (שיוצא יומיים לפני החג), ואני נאלצתי להסכים כמו מבוגר לא אחראי, שכרגע נגרר להרפתקה שהוא כלל לא רוצה להיות בה. "תזרמי", אמר לי אחד הילדים שאבא שלו צעיר ממני בשנתיים, כשראה את המבט המבוהל אחרי שהבנתי שגם אני צריכה להתחפש, ואפילו לא ביום החג. 

זרמתי עם קיום המסיבה, ואפילו הבטחתי לעטות על ראשי אוזני מיקי מאוס בתקווה שזה יספק אותם. לצערי הרב, השתפנתי ולא עמדתי בהבטחתי. אני מניחה שאין גיל מוקדם מדי לגלות את האמת מאחורי הבטחות של מבוגרים: אנחנו הרי רק מדברים ולא תמיד יודעים לקיים. וכך מצאתי את עצמי ביום האירוע עומדת בחיוך רחב, אבל לא כזה שמגיע באמת משיפולי הבטן. אני חייבת ליהנות פעם אחת בחיי ממסיבת פורים ויהי מה, אמרתי לעצמי. זה התיקון שלי.

הטראומה הגדולה ביותר שלי, ואני מניחה שהיא משותפת לכל ילד שנולד עם הפרעות חרדה קלות, הייתה להגיע לבית הספר בתחפושת ולגלות שהתבלבלתי ביום. כדי להתמודד עם החרדה, שלא יכולתי לחלוק אותה עם איש בעיקר מבושה, הייתי יוצאת מחופשת לכיוון בית הספר אך לא נכנסת מיד פנימה, אלא מסתובבת כמו אסיר נמלט שמשוטט בחוץ ומתחבא מאחורי עצים. רק כשראיתי שאני לא היחידה שיצאה מהבית לבושה בתחפושת, נשמתי לרווחה. 

אני לא יודעת מה יש בחג הזה שמצליח להוציא אותי משלוותי. מצד אחד, כילדה תמיד רציתי להיות שחקנית ולהתחפש למישהי אחרת, ומנגד אולי זו דווקא המבוכה בלעטות על עצמך את הפנטזיה שלך, שמגיעה בדמות תחפושת והופכת אותך לחשופה עוד יותר בפני אנשים אחרים, שתוהים מה עומד מאחורי ההחלטה שלך להיות דווקא מלכה או רקדנית או כדורגלן. זה כמו להסתובב עם שלט של כל החלומות הכמוסים שלך. והרי תמיד יהיו אלה שילעגו להם, לא רק כשאתה צעיר אלא גם כשאתה כבר מבוגר. 

זה כנראה יהיה עוד סיפור על ילדה שהפכה לנערה ואחר כך לאישה שמאז ילדותה שונאת את פורים. אני מבינה ששנאה זו מילה חזקה מדי, בוודאי כלפי חג שאמור להיות אחד השמחים ביותר בלוח השנה. ועדיין, האנטגוניזם מכה בי בפנים. 

בדיוק סיפרתי למישהו שאני לא מבינה מה לא בסדר איתי, הרי אני בן אדם שמח ואופטימי. הוא לא אמר כלום ורק נאנח, ואני יכולה להישבע שראיתי בעיניים שלו שהוא מבין. אנשי משטרת המילים לימדו אותי עוד בילדותי שאסור להשתמש במילה שנאה. רק אחר כך כשגדלתי הבנתי עד כמה הגבול בינה לבין אהבה דק ואכזרי. אז יכול להיות שאני בכלל אוהבת להתחפש ומדחיקה רק כי זה מביך אותי נורא?

אני באמת לא יודעת מה יש בו, בפורים, שגורם לי קצת דכדכת בכל שנה מחדש. אם התחושות שלנו הן מה שיצקנו לאורך השנים לתוך הנפש, איך זה לעזאזל שדווקא חג שמח נותן לי בוקס בבטן? פעם חשבתי שזה בגלל הפיגועים, או המסיבה הטראומטית שהייתה לנו בתיכון במועדון "זמן אמיתי" או מלחמת המפרץ הראשונה שחירבה את החג האחרון של בית הספר היסודי ואולי מזג האוויר שאף פעם לא סגור על עצמו: פעם זה אובך כבד, פעם שרב ובפעמים האחרות יורד גשם שלא מאפשר תחפושת בלי 20 שכבות מעליה.

אולי זה בכלל החלום הכמוס שנגוז שהיה לי בגיל 10, להתחפש למלכת הלילה ועוד לא הגשמתי אותו. אלא שבדפדוף אקראי בתמונות ישנות באלבום, בשנים שבהן לא עפו סקאדים, התפוצצו מחבלים או ריחפו עננות של אובך, משום מה תמיד נראיתי מתוסכלת. 

אני יודעת שחברי החרדים יכעסו עלי, הרי לחוג את פורים זו מצווה גדולה יותר מלצום בכיפור. בהכירם את התסמונת הקשה שלי, הם שולחים לי מהרגע שבו נכנס אדר צילומי טקסטים ופירושי רש"י שמתריעים שחייבים להיות שמח. ואני אוהבת אותם, באמת. על אף שאני לא מסכימה עם מילה שהם אומרים. מצחיק אותי שיום אחד זו מצווה לשמוח על פי היהדות, כשביתר הימים אני תמיד מקבלת את התחושה שאנחנו רק מתעקשים לסבול.

נכון לרגע זה אמרתי לא לכל ההזמנות למסיבות התחפושות, אם כי סביר להניח שבסופו של דבר אגרר לאחת מהן מכוח האינרציה ועל הדרך אמחזר בפעם האלף את תחפושת הכדורגלן הכושלת שלי. אני מניחה שהטרגדיה הגדולה בכל הסיפור הזה היא לא החג עצמו אלא העובדה שאין ולעולם לא יהיה לי האומץ לצאת לבושה פעם אחת בחיי כמו מלכת הלילה.