כוחו של סיפור היציאה מעבדות לחירות מלווה את עם ישראל בכל הדורות והביא לנס שאף עם ואומה לא זכו לו; מונח שהפסיכולוגיה מכנה "מיתוס השיבה הנצחית". המיתוס הזה קשור קשר הדוק לחוויית האובדן. התקווה לפגוש שוב את יקירינו שאינם עמנו, לחזור לימים שבהם היינו יחדיו, לקומם את ההריסות.
עם ישראל הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה של קבוצה שבעקבות טראומה לאומית נפוצה לכל עבר, ללא אדמה או מדינה, ובזכות הספר והסיפור, ולמרות אסונות וסיכויי הישרדות נמוכים מאוד, שבה כעוף החול והקימה מחדש מדינה, שפה, תרבות וחברה. הנס הזה לא נשמר דיו כמוקד לישראליות בת זמננו. קצרה היריעה מלברר את כל המרכיבים של אי־שמירת נס השיבה בתודעה החברתית, אבל היעדרו משפיע רבות על המתרחש במדינת ישראל בימים הללו. בעבר היו אירועים שהחברה הישראלית הכללית התכנסה סביבם בלא חשבונות - בתחושת שותפות באובדנן של המשפחות מחד, ומאידך בנס ההקמה של המדינה על גבי אותו "מגש כסף" של אלו ששילמו בחייהם.
בימי הזיכרון אנו עוסקים בסיפורם של מתינו ומנסים לנסח לעצמנו מסרים של תקווה והמשכיות, לצרור אותם בצרור החיים. אולם מרגע שלא נספר את סיפורם, סיפורנו, הם ייעלמו בים השכחה - ואנחנו נהיה חסרי סיפור. ומה הקשר בין סיפור לטיפול בטראומה? טראומה פירושה קטיעת רציפות החיים, קטיעה בתפיסה העצמית, בסיפור שהאדם מספר לעצמו כיוון ש"אינו מאמין למראה עיניו". טראומה קוטעת את הסיפור שהעולם הינו מקום הוגן, הגון והגיוני ומי שעושה דברים טובים - יקרו לו דברים טובים.
תחושת האובדן הטראומטי קשורה לפרידה מיקירים, אבל אצל נפגע הטראומה הנפשית - גם לפרידה ממי שהיה או ממי שחלם להיות. הדבר מלווה בפחדים, זיכרונות כואבים, עוררות ועצבנות, תחושת הינטשות ונבגדות, ומעל הכל הימנעות ממגע עם הזיכרון, ממגע עם אנשים וממגע עם עולמו הפנימי. לאדם הסובל מטראומה יש סיפור מקוטע שהוא חרד מלהתקרב אליו שמא היזכרות בו תביא עמה שיגעון או אף מוות. הטיפול המקובל היום בטראומה כולל שחזור של סיפור האירוע.
ומה קרה לסיפור שלנו? כיוון שהזנחנו את הסיפור המשותף שלנו, בין בשגגה ובין בכוונה, אנחנו נמצאים מול משבר זהות, משבר קיומי, משבר של: מי אנחנו בלי הסיפור המכונן. המאבק כיום מציג לכאורה שני סיפורים, אבל לאמיתו של דבר אלו הרבה סיפורים שאיבדו את החוט המקשר והמלכד. עלינו להשכיל להכיר שמעבר למחלוקות, יש סיפור אחד, הסיפור שהוציא אותנו מעבדות ומאפלה לחירות ואור גדול; עלינו להסכים על סיפור נס השיבה; עלינו לקיים דיאלוג כדי להכיל בו את כל מרכיביו, תוך קבלת כל התרומות של השבים לכאן כשווים. חייהם של מתינו תלויים בנכונות שלנו לזכור אותם. חיינו יאבדו את משמעותם אם לא נכיל את זיכרונם בסיפורנו.
בימים אלה אנו חייבים להיזכר על מה חרבה ירושלים. האם מותר לנו לחזור על שגיאות העבר? האם נידונו להתפרק מבפנים? התחלת השינוי היא במודעות, אבל אין בזה די. אחרי המודעות אנו זקוקים למעשה, לפעולה. נראה שרובנו מודעים לסכנה, והתקופה הקרובה היא זו שתבהיר אם אנו פועלים למען הסיפור המשותף שיחזק ויחזיק אותנו.
הכותב הוא נשיא מייסד של מרכז משאבים, קריית שמונה והמכללה האקדמית תל חי.