כזה עוד לא היה. במשך 75 שנותיה עמדה מדינת ישראל תחת שלל איומים קיומיים חיצוניים, ממלחמות כוללות ועד גלי טרור, מירי טילים ועד לאוטובוסים מתפוצצים במרכזי הערים. ההשפעה של האיומים הללו על הנפש הישראלית הייתה, כמובן, מכרעת. אבל עם השנים למדנו, בלית ברירה, להתמודד מולם, הן כיחידים הן כחברה. התוודענו לטראומות ולפוסט-טראומות שלנו. חקרנו אותן ונתנו להן שמות ("דור שני", "הלם קרב"), לשנו אותן בחומרי האמנות ובמיטב היצירות שלנו ("מ"חירבת חיזעה" ועד "אפר ואבק"), העמדנו להן מענה התנהגותי-נפשי הולם - אותן אסטרטגיות קיומיות הידועות בעולם כ"חוצפה" הישראלית, כ"אופי" הישראלי או כ"חום" הישראלי. רק לדבר אחד לא התכוננו - מלחמת אזרחים.

בבית ספר שמענו על זה בחצי מילה, בשיעורי היסטוריה יהודית דיברו איתנו על שנאת חינם ועל בית שני. אבל מה לנו ולשנאת חינם, חשבנו, איפה בכלל זה פוגש אותנו? כשהבטנו לצדדים ראינו מדינה שוקקת ותוססת וחברה תאבת חיים, שלא לומר שטופת ליבידו. לא שחסרו לנו דאגות וחרדות - מעבר לאיומים הביטחוניים ולסכסוך היהודי-ערבי, התמודדנו מול שורה של אתגרים כלכליים, חיכוכים חברתיים ומתחים עדתיים, מול התנגשות מתמדת בין דת ומדינה. אבל נראה היה לנו שהשכלנו להציב להם פתרונות. שהקמנו מערכים ומנגנונים ששמרו על החירות שלנו, על כבודנו כבני אדם, על תקשורת חופשית ועצמאית, על מערכת משפט חזקה, על שוויון זכויות לחלשים ומניעת אפליה למיעוטים - ולא פחות מזה, על יציבותנו ובריאותנו הנפשית. אבל כל זה כבר לא עמד לנו כשקמה הממשלה החדשה.

לפני כארבעה חודשים, בארבעה בינואר, כשיריב לוין, שר המשפטים הטרי, הציג את תוכניתו לשינוי מקיף במערכת המשפט הישראלית, נולדו לנו שני איומים חדשים: פירוק הדמוקרטיה הישראלית כפי שהכרנו אותה, והרכבתה מחדש בדרך שעלולה להביא לכיליונה. הדמוקרטיה הישראלית, במלים אחרות, נהפכה לסוג של מחלה אוטואימונית ויצאה לתקוף את עצמה. ומאז היא, אנחנו, ניצבים בפני משבר שכמותו לא הכרנו בעבר; משבר פנימי – חקיקתי, זהותי וערכי - שהוביל אותנו להתנגשות פנים אל פנים, מחנה מול מחנה.

שני הצדדים טוענים את טיעוניהם בשכנוע עצמי עמוק. המצדדים בחקיקה טוענים שהיא הכרחית להחזרת המשילות השלטונית ולכן חיונית לחיזוק הדמוקרטיה. ואילו מתנגדיה טוענים כי החקיקה תעקר את עצמאות מערכת המשפט ובכך תהפוך את ישראל לדמוקרטיה-למחצה, בדומה להונגריה ופולין. דהיינו, יש משפט ויש בחירות, אבל חופש הביטוי יהיה מוגבל, התקשורת תיחלש, זכויות מיעוטים ייפגעו, שנאת זרים תנסוק וכך הלאה.

עבור המחנה הזה, מחנה המתנגדים לרפורמה, האדמה לא פחות מאשר רועדת. זה מורגש בכל פינה: יותר ויותר אנשים מדווחים שהאיום הפנימי על הדמוקרטיה גובה מהם מחיר גופני ונפשי כבד, הכולל סימפטומים של דיכאון וחרדה. הפניות לקווי הסיוע עלו דרמטית, גם בקבוצות הגיל הצעירות יותר והלכאורה איתנות יותר. לא במקרה פנו בכירי הפסיכיאטרים לראש הממשלה נתניהו ולנשיא המדינה הרצוג, בקריאה לעכב את החקיקה המשפטית ובכך למנוע עליה חדה בתחלואה הנפשית. השבר מוחשי.

*

מדוע האיום הנוכחי על הדמוקרטיה המהותית, כזו המתבססת לא רק על הכרעת הרוב בבחירות אלא גם על הגנה על זכויות הפרט, מחולל מצוקה נפשית כה ניכרת? לכך יש סיבות רבות. ראשית, בולטת הפגיעה בתחושת הסולידריות הישראלית. סולידריות זו רחוקה מלהיות אידיאלית, והיא קיימת לצד קיטוב חברתי עמוק, כזה שכבר הוביל לרצח ראש ממשלה. אבל חרף קיטוב זה, הצליחה החברה הישראלית לשלב ידיים ולגרום לרוב אזרחיה להרגיש שהם שייכים למדינה אחת, ולרצות לגונן עליה. עכשיו הסולידריות הזו נפרמת מול עינינו. די אם נציין את תופעת הסרבנות בצבא, תופעה שבעבר הייתה שמורה לחוגי השמאל הרדיקלי וכיום הגיעה לפתחן של מיטב יחידות העילית והטייסות.

המצוקה הנפשית מחריפה לנוכח ההקצנה בשיח הציבורי. העימות הקשה בין המחנות משחרר עוד ועוד שדים מהבקבוק, מקלף עוד ועוד פצעי עבר ומטלטל את הנפש הקולקטיבית והפרטית. המתקפה הארסית ההדדית של צד אחד על הצד השני - שהוא אפילו לא ה"אחר", אלא ישראלי כמוך וכמוני שפשוט חושב אחרת – מתקפה זו ממלאת את החלל הציבורי השכם וערב, בכנסת, באולפני הטלוויזיה, בכיכרות. רמות התוקפנות משתוללות, והנפש לא יכולה שלא לחוש ולהגיב, איש איש בדרכו. חלק נסחפים באלימות ומתמסרים לה; חלק נאלמים מולה דום וחוששים לשלומם. ישראל אף פעם לא הייתה שווייץ, אבל ישראל גם מעולם לא הייתה יוגוסלביה - היא לא סבלה מרמות מסוכנות של דחייה ועוינות, שטנה אפילו, בין שבטיה השונים.

נעלמו ההקשבה וההסכמה, התאיידו הסובלנות וההכלה. את השיח התוסס, המאפשר, המורכב, החליפו סימונים ותיוגים של האחר. במציאות שיש בה רק טובים ורעים, צודקים וטועים, ההיאחזות בעמדות קוטביות רק מתחזקת, ואילו היכולת לראות את הזולת הולכת ומתקהה. כל ערכי הבסיס של תקשורת אנושית ושל ערבות הדדית מתרופפים, רוח רעה נושבת במרחבי הנפש פנימה. מתינות מוחלפת באימפולסיביות, סבלנות בקוצר רוח, חיבור בניתוק. ככל שהדמוקרטיה נחלשת הופכת ישראל לאזור נפשי מוכה. אנחנו צוברים חוויות יומיומיות מתסכלות של חוסר הבנה וקבלה וחוויות עומק של רדיפה ונרדפות, קודם כל במרחב המדינתי ובמרחב בציבורי, אבל גם בתוכנו, עם בני המשפחה והחברים. הסכסוך הישראלי-ישראלי נהפך לאיום קיומי של ממש.

*

שלל הנזקים הללו עוד מחווירים לעומת אלה שייווצרו אם וכאשר עצמאות מערכת המשפט הישראלי אמנם תיפגע. כאשר בית המשפט מגן על להט"בים מפני טיפולי המרה מזיקים, כאשר הוא מגן על מתמודדי נפש מפני מהלכים דורסניים וכאשר הוא מגן על זכותם של מיעוטי יכולת לקבל טיפול נפשי, הוא דואג לבריאות האזרחים לא פחות ממערכת הרפואה. אבל לפעולות מעשיות אלה מתווסף עוד רובד - פחות גלוי אבל לא פחות מוחשי - שבו מגינה הדמוקרטיה על אזרחיה: הרובד הערכי-תודעתי.

בתחום החפיפה בין חקר המשפט לפסיכולוגיה קיים מושג הקרוי "צדק תהליכי". מושג זה מתייחס לתחושת היחיד שהארגונים והמסגרות החברתיות שבתוכן הוא חי ופועל, מקיימים הליכים צודקים ונאותים השומרים על יכולתו להשמיע את קולו ולהביע את מצוקתו. שלל מחקרים מצביעים על כך, שכאשר אנשים חשים כי הצדק התהליכי נפגע, גוברת מצוקתם הרגשית ועלולה אף להגיע לכדי אבחנה של דיכאון קליני. ודיכאון, כידוע, הוא מחלה קטלנית. הוא מוביל אלפי אנשים, רבים מהם צעירים, להתאבדות, הוא מחולל מחלות לב ומחבל בהתאוששות מסרטן. הוא מגביר כאב כרוני ודוחף אנשים להתנהגות אלימה. מחקרים אחרים, הפוכים, מצביעים על הקשר שבין חוויה פנימית של חופש לירידה בסימפטומים של חרדה ודיכאון ולעלייה בתחושת הרווחה הנפשית. כמאמר השיר, אין מחיר לחופש.

מה יהיה ביום שאחרי החקיקה, והיה ותעבור בכנסת? האם יישמר האמון במערכת הציבורית בכלל, ובמערכת המשפט ואכיפת החוק בפרט? קשה להעריך. יותר מדי סימני שאלה מחכים ביום שאחרי. אבל בתוך חוסר הוודאות כדאי לשים לב לסימן קריאה בוהק אחד: המחאה נגד הרפורמה היא כבר מזמן הרבה יותר מאקט פוליטי ספונטני. היא כבר תנועת-נגד של ממש, גל אנושי של אמונה ואנרגיה ושיתוף-גורל וערבות הדדית שיוצר בריתות חדשות וזיקות חדשות, הן במרחב הפוליטי הן בזה החברתי. האיחוד החדש הזה לא רק מרתיע את מקדמי החקיקה בכנסת. הוא אף מייצר את החוצפה, האופי והחום שהנפש הישראלית שלנו לא יכולה בלעדיהם.

• פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המחלקה לפסיכיאטריה והמרכז לחקר הילד, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת YALE בארה"ב.
• מירית מ. שהם A.M  פרקטיקה פרטית