בבוקר יום הזיכרון התפרסמה במדור המאמרים של עיתון "הארץ" רשימה חריגה באורכה של אהוד ברק שכנראה שובצה עקב השילוב של יום הזיכרון עם חג העצמאות. ברק, כפי שכולנו יודעים, כיהן בשורת התפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל: רמטכ"ל, שר ביטחון וראש הממשלה. בתוקף מעמדו בעבר, נחרצות עמדותיו כיום ויכולת הכתיבה והיכולת הרטורית שבהן ניחן - הוא זוכה לחשיפה תקשורתית ברמה גבוהה מאוד, והוא כיום אחד המתנגדים החריפים ביותר לרפורמה המשפטית והמשטרית, לקואליציה ואף יותר ספציפית לבנימין נתניהו בתפקידו כראש הממשלה.
אולי כדאי אף לציין שבשנת 1999, כשעוד הייתה קיימת שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, הוא גבר בגדול על יריבו בנימין נתניהו. עשור אחר כך, בשנת 2009, הוא הצטרף כמנהיג תנועת העבודה לממשלתו של נתניהו, ובתוך זמן אף תרם תרומה מכרעת לדעיכתה של תנועת העבודה. כמנהיג תנועת העבודה הוא פילג אותה לשניים ונותר עם חמישה חברי כנסת בממשלת נתניהו של 2009. כוכבו הפוליטי בישראל דרך כאשר הוא יצא בקריאה לגיוס בני הישיבות. אני אישית האמנתי שהוא אכן התכוון לכך.
לאחר שקראתי בעניין את רשימתו הארוכה, תהיתי מה הוא בפועל מציע, שכן אין מנוס מהמשבר החמור, החברתי, משפטי ומשטרי שאנו מצויים בו כיום, אם לא יוצב פתרון של ממש, פרי תוכנית אופרטיבית התוקפת את בעיות היסוד. ואכן בסיום רשימתו מגיע ברק לחלק המצופה תחת המילים: "אז מה אנו מציעים?", וכאן מתמקד ברק בחמש נקודות עקרוניות אשר לדעתו ינתבו אותנו אל דרך המלך, גם לביטחון וגם ללכידות פנימית. הראשונה היא "ביטחון לפני ומעל לכל שיקול אחר".
אני בטוח שכולנו מסכימים שתחום הביטחון הוא עניין קיומי ללא כל מליצות והסברים. אבל גם כאן מתעוררות בעיות רציניות. איך מתמודדים בפועל עם היחלשות המוטיבציה של הציבור החילוני בישראל להמשיך ולשאת בעול שירות הביטחון בעוד שהמגזר החרדי פטור מכך? ואיך גם מתמודדים עם זאת שבתוך יחידות מילואים נבחרות בצה"ל נפגעה קשה הנכונות להמשיך בהקרבה האישית?
בהמשך כותב ברק כי "שלמות העם קודמת לשלמות הארץ". מה זה בדיוק אומר? אני מניח שהכוונה היא ויתור על חבלי ארץ במודע על מנת להשיג שלמות בקרב האוכלוסייה. אבל כמעט לכל ברור שאין לכידות ואין הסכמה כללית של ויתור על חבלי ארץ למען השגת שלמות העם. אז מה אכן מציע ברק כדי להשיג את שלמות העם החצויה?
מגילת העצמאות משולבת אף היא במאמרו כבסיס ערכי לחוקת המדינה, אלא שבמודע וכבר משנותיה הראשונות של המדינה אין אנו עומדים בערך של "חופש דת". היעדר חופש דת מצוי עמוק מאוד בשיטת המשפט והמשטר שלנו, חלק מובנה ומשוריין כמעט כדרך חיים וללא עוררין.
אני מאוד חושש שכאשר מגיעים לשלב של גיבוש הצעות ממשיות שיאפשרו להבטיח חיים במשותף תוך כבוד הדדי אנו מדברים בסיסמאות כלליות, קלות להסכמה על הכל, שעל מנת ליצוק בהן תוכן ממשי חייבים להציב תוכנית אופרטיבית אמיתית. ואני לא מדבר על לכידות פנימית שבהרבה תחומים היא בלתי אפשרית, אלא פשוט חיים במשותף מבלי לפגוע בעתיד המדינה.
ברשימתו המכוננת ברק מעלה אירועים חשובים מהעבר, מעביר ביקורת על התנהלות הקואליציה כיום ובמיוחד על תוכנית הקואליציה לרפורמה במערכת המשפט והמשטר בישראל, אך הוא אינו מציג תוכנית אופרטיבית ממשית אשר תוכל להגשים את חמשת עקרונות היסוד שהוא מפרט. אבל זהו בדיוק מה שאנו זקוקים לו היום. אנו זקוקים ליעדי ביצוע מוגדרים שיאפשרו להשיג את תשתית כל אותם עקרונות אוטופיים עתירי הבשורה. אני הייתי מצמצם את השאיפות. במקום לכידות פנימית או שלמות העם, לפחות הצבת תוכנית המאפשרת לנו על אף הפילוגים ועל אף השסע החברתי ועל אף השקפות העולם המנוגדות, חיים משותפים המאפשרים להבטיח את עתידה של המדינה ואף את קידומה.
כל מי שרוצה להבטיח את עתיד המדינה - אינו יכול שלא להתמודד קודם כל עם בעיית אי השוויון בחלוקת הנטל - גם הביטחוני וגם הכלכלי. ברור שאם ברק יקרא רשימה זו, הוא יעיר על כך שאי אפשר לפרוש תוכנית אופרטיבית במסגרת רשימה עיתונאית, שכן קצרה היריעה, אבל החשיבה שלנו כולה צריכה לצאת מתחום הסיסמאות והמושגים הערטילאיים והאציליים ולעמוד על קרקע המציאות תוך הצגת מהלכים מוגדרים.
ברשימותיי הקודמות ציינתי שעתידה של מדינת ישראל מותנה בכך שהיא תהיה מדינה חילונית ליברלית עם מקום של כבוד לדתיים, ולא מדינת דת שבה יש מקום לחילונים.