כמי שחיה במדינת ישראל למעלה מ־20 שנה, אני מדחיקה כבר שנים חשש שרק הולך ומתעצם בנוגע למערכת החינוך הישראלית. זה לא מנקר בי מתוך עמדה פוליטית כזו או אחרת. זה גם לא מטריד אותי בשל מזג ביקורתי מאוד. זה מכביד יותר ויותר על ציר הזמן ככל שילדיי גדלים, מתוך התבוננות אנושית שאיננה מתיימרת למומחיות כלשהי בתחום.
אני מביטה בדאגה רבה מאוד לעבר ילדי ישראל, על גוניהם, ועל העובדה שהם נידונים, מגיל צעיר מאוד, ללמוד באחד מארבעה מסלולים עיקריים מקבילים, שבמקרים רבים לעולם לא נפגשים: החינוך החרדי, הממלכתי־דתי, הממלכתי והערבי. כאילו היו אלה ילדים שגדלים במדינות שונות ולא במדינה ריבונית אחת, שבה משרד חינוך אחד מקנה סט כלים בסיסי פדגוגי וערכי לכלל ילדי ישראל, ומאפשר למנהלי בתי הספר להוסיף ולהעשיר, להדגיש ולדייק לפי ניסיונם וראות עיניהם.
ילדים ממגזרים שונים לומדים על פי רוב בעולמות שונים, הומוגניים למדי ושונים מהותית זה מזה. מה זה אומר על קונספט האחדות שמוזכר רבות דווקא בימים אלה, של שיסוי וקרע בעם? ישנן אומנם נקודות מפגש, אבל אלו מעטות וספורדיות מאוד. הן אינן חלק בלתי נפרד ושיטתי של המערכת כולה וכלל אינן מעניקות מזור לניכור הגדל בין המגזרים השונים החיים פה.
אני מביטה בדאגה גם על כך שכיתות הלימוד במדינה צפופות בכ־21% יותר מאשר ממוצע המדינות המפותחות (על פי דוח Education at a Glance מ־2019). בכיתה שבה לומדים למעלה מ־30 ילדים, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שרבים מתוכם פשוט הולכים לאיבוד. הדגש הוא בעיקר על אלה שמלכתחילה מגיעים מבתים שבהם שני ההורים עסוקים בטרדות היומיום, ואינם מסוגלים להשקיע את הנדרש מבחינה רגשית בילדיהם.
בתי הספר כמובן אינם יכולים לשמש כתחליף למשפחה, אולם בהינתן מספר השעות שהילד נמצא בין כותלי בית הספר, יש לתשומת הלב שלה הוא זוכה מצד המחנכים השפעה ניכרת על התפתחותו, הן במישור של הצלחתו בלימודים והן בהיבט של ההתפתחות הרגשית. כפי שנאמר על ידי הרב שלמה קרליבך, "כל מה שילד צריך, זה שמבוגר אחד יאמין בו".
מעבר לכיתות הצפופות, מרכיב משמעותי נוסף שמקשה באופן ניכר על העברת ידע וערכים הוא מה שנראה בעיניי כהיעדר כמעט מוחלט של משמעת. ברבות השנים, גברה תרבות ה"שיהיה נעים לילד בכל מחיר" על מושגים כמו כבוד למורים, כבוד לרעים בכיתה, הקפדה על שפה מכבדת, הפנמת ערכי הסובלנות, אפס סובלנות לאלימות (הן מצד המוסד החינוכי והן מצד התלמידים) ועוד.
ברור כשמש שהיעדר משמעת במוסדות החינוך הינו בבחינת מכפיל כוח לערכים שנקנים בקרב המשפחה. אולם כאמור השעות שבהן מבלה הילד בין כותלי בית הספר משמעותיות ויש בכוחן כדי להשפיע על התפתחותו. יתרה מכך, הרי ילד שגדל ללא שיידרש למשמעת ולגבולות הופך למבוגר שאינו שש לנהוג בכבוד כלפי הזולת – בכבישים, במרחב העסקי ובמוסדות השלטון.
לדאוג לדורות הבאים
וכמובן קיימת אנומליית שכר המורים. שהרי איזה הוא המורה שיסכים להקדיש את חייו למשימה החשובה של חינוך דור העתיד ללא שיוכל לכלכל את משפחתו שלו בכבוד? וככל שהשכר עלוב יותר, כך גם התפיסה הציבורית את המשרה הנעלה הזו של הוראה, שהיא הבסיס לעתיד כולו. שהרי ההון האנושי הוא המשאב העיקרי שעליו מושתת הנס הזה הקרוי מדינת ישראל.
במשך שנים, דיונים על גבי דיונים מוקדשים למשאים ומתנים בין משרדי אוצר שונים לבין איגודי המורים, כדי להעלות את שכרם, בזמן שכספים קואליציוניים מפוזרים בקלות הדעת לכל הצועק בקול רם יותר. גם כאן, על פי הנתונים, עובדי הוראה בישראל מרוויחים 5%־6% פחות מאשר עמיתיהם במדינות ה־OECD. נתוני הפסיכומטרי ללימודי הוראה נמוכים באופן מעורר תהיות בהתחשב בחשיבות המקצוע, והיעדר תכנון אסטרטגי נאות, לצד השכר הנמוך, מייצרים מחסור במורים איכותיים במערכת והתפשרות על מורים שכלל אינם מתאימים לעולם ההוראה.
הוגים רבים העלו על נס את חשיבות החינוך: בין היתר יאנוש קורצ'אק, המורה האגדי שלא הסכים להותיר את תלמידיו ללא ליוויו בדרכם אל תאי הגזים, השכיל להטעים ש"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, והדואג לדורות מחנך אנשים".
תפקידה של ההנהגה הוא לדאוג לדורות הבאים ולחוסנה של מדינת ישראל, לייצר הזדמנות אמיתית לאיחוי הקרעים בעם, לאו דווקא באמצעות עידוד ההומוגניות, אלא על ידי חינוך ערכי לכבוד ולסובלנות, לצד חשיבה יצירתית באשר למינוף היכולות של כל אחד מהמגזרים השונים לטובת הכלל. לכן שוויון בנטל אינו בהכרח טומן בחובו פגיעה באורח חיים מסוים, דתי או לאומני, אלא היכולת לייצר מסגרות שבהן יוכל כל אזרח לתרום לחברה בדרכו.
כך הקפדה על היכרות בין המגזרים כחלק בלתי נפרד של מוסדות החינוך מגיל צעיר היא הכרח. כך הקפדה על משמעת בבתי הספר תכשיר את הקרקע להתנהלות מכבדת, אדיבה ומנומסת יותר במרחב הציבורי, אווירה שתפחית בהכרח את האלימות שהפכה לשגרת יומנו. וכך גם העלאה מיידית של שכר עובדי ההוראה היא בבחינת נדבך חיוני בחוסן הלאומי של המדינה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר