1. כנראה שרשות האוכלוסין והוועדה ההומניטרית שהוקמה סביב עניין מבקשי מקלט מתאמצות מאוד לגרום לחלק מאיתנו להתבייש בכך שאנחנו ישראלים. אי אפשר יותר להבין את ההתנהלות של רשות האוכלוסין במונחים רגילים של חשיבה מסודרת. לאחר שפרשת קוטילדה ודניאל בתה שהיו מועמדות לגירוש מישראל - הסעירה את המדינה, חוזרת עכשיו רשות האוכלוסין לפעול מול ילדה ישראלית בת 8 בשם גפן.
רשות האוכלוסין וההגירה והוועדה ההומניטרית מציבות לגפן שתי גרסאות פשוטות: האחת אומרת לגפן, שהיא אכן ישראלית ואביה הישראלי נפטר ואמה אינה ישראלית: "על שום שאמך הביולוגית אינה יהודייה ואביך הישראלי נפטר, אנחנו עכשיו נגרש את אמך אבל את רשאית כמובן להישאר לבדך בישראל בנפרד מאמך".
בגרסה השנייה הן אומרות לגפן: "על שום שאביך הישראלי נפטר, אנחנו נאלץ אותך לעזוב את ישראל. אומנם לא נגרש אותך אישית שכן את ישראלית, אבל נולדת לאישה לא יהודייה ולאבא ישראלי. אנו מבינות שקשה לך בהיותך בת 8 לחיות ללא אמך, אז אנא עזבי את ישראל יחד עם אמך".
שתי גישות יסוד אלה זועקות מאטימות ומגזענות. קשה להבין איך אפשר לנהוג כך כלפי ילדה ישראלית בת 8. יש פה ליקוי מאורות. איבוד שמץ של אנושיות. גזענות טהורה. ועדה שמסיבות הומניות רשאית בכל אופן להשאיר את האמא בישראל מחזקת את רשות האוכלוסין ורוצה לגרש את האמא עם הילדה על שום שהאב הישראלי נפטר.
הוועדה שוקלת בקפדנות איפה יהיה לילדה בת 8 טוב יותר בהמשך חייה, אם כאן בישראל או באתיופיה. אז אולי אפשר לומר לוועדה נכבדת זו: אולי תשאירי שיקול דעת זה למשפחת הילדה עצמה ואל תחליטו בשביל הילדה מה טוב לה ומה לא טוב לה. ובכלל מאיפה שאבתם את הסמכות לומר לילדה ישראלית שבפועל יגרשו אותה מישראל על שום מות אביה מפני שבאתיופיה ייתכן שיהיו לה חיים טובים יותר? איפה מעט מרגש הכבוד כלפי אבות ישראלים שנפטרו, ומדוע אנו מרשים לעצמנו להתעלל ביוצאי חלציהם?
קשה להבין איך טרם הוגשה הצעת חוק הקובעת שלא תגורש אמו של ילד ישראלי, על אף היותה נוכרייה, על שום שאביו של הילד הישראלי עבר מעולם החיים. ואולי ראוי גם שנתייחס קצת יותר בכבוד לילדיהם של ישראלים שהתייתמו מאביהם.
2. מדינת ישראל היא פושעת. היא פושעת על שום שהיא לא נאבקת באמת וכמו שצריך כדי לשמור על חיי תושביה ואזרחיה, שזוהי אחת מחובות היסוד שלה על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הלוא ההרג מוצג ללא הפסק מול עינינו, אם בכתבות בעיתון או בשידורים בטלוויזיה או ברשתות. אנחנו הורגים בני אדם וקוראים לזה תאונות דרכים. אבל אין זה חשוב איך קוראים לזה: חיי אדם שנגדעו לא ישובו. איבוד החיים זה לנצח. ואנו כולנו, בהובלת רשויות המדינה, נוהגים בקלות ראש כלפי הרג תושבים על שום שזה בוצע תחת הקטגוריה של תאונות דרכים.
יש לנו בישראל קרוב לארבעה מיליון רכבים לכל השימושים ובכל הצורות. בשנה הקודמת נהרגו בתאונות דרכים 350 איש ואישה וילד וילדה. הרגנו אותם כי אנחנו בחלקנו רשלנים ובחלקנו מופקרים, ועל שום שרשויות המדינה אינן סבורות שהגנה על החיים היא דבר מספיק חשוב כדי שנתגייס במלוא הכוח מולו וללא שום עכבות. אנו רואים מול עינינו שכול איום כתוצאה של טרור. רואים את המשפחות האבלות, את אירועי הלוויה, ושומעים את דברי ההספד. אבל בצד ההרג פרי פעולות טרור, מתרחש הרג נוסף, תוצאת תאונות הדרכים, ומספר החללים בו הוא פי כמה מחללי הטרור.
גם שם יושבות משפחות שאיבדו לנצח את יקיריהן על כלום, על רשלנות או הפקרות של נהגים, אבל אנו לא רואים משפחות אלה באבלן. לא שומעים את זעקתן הדוממת. אליהן לא מגיעים צוותי הטלוויזיות. איפה כל מוסדות המדינה: משרדי הממשלה, המשטרה, משרד התחבורה ומשרד המשפטים? איפה הפרקליטות ואיפה שופטי ישראל אשר בפסיקות הרשלניות והרחמניות שלהם מחלישים את המאבק שלנו בתאונות הדרכים? ואני אומר באחריות מלאה: יש שופטים בישראל, שבחוסר אחריות, בחוסר הבנה ובהיעדר תבונה מסכנים את חיי הציבור. הם גוזרים עונשים מעליבים על נהגים ההורגים אדם כאילו הייתה זו שגיאה קלה. הם לא מסייעים לנו לבנות את חומת ההרתעה, אלא להפך, מפוררים אותה.
מתוך קורבנות הקטל בדרכים בשנה החולפת שליש היו הולכי רגל, ובתוכם שליש נהרגו בזמן הימצאם במעברי חצייה. הריגת אדם במעבר חצייה אינה מקרה רגיל של רשלנות או הסחת דעת בנהיגה; זוהי העבירה החמורה ביותר שיכול נהג לעשות על שום שהוא מפר חובות אבסולוטיות: חובה הקובעת שאסור לו להיכנס למעבר חצייה קודם שהאט ובדק שהולך רגל לא נמצא בתוכו או לא מתכוון להיכנס לתוכו. איזו ענישה רופסת אנו מטילים על אותם נהגים שהרגו ילדים והולכי רגל אחרים בתוך מעבר חצייה, מקום שנועד להיות מוגן להולכי הרגל? הרי העונש המרתיע על הריגת הולך רגל במעבר חצייה צריך לעמוד על חמש עד עשר שנות מאסר בפועל, ללא חנינה.
כמה זמן ייקח למשרד המשפטים להבין ששופטים אינם נאבקים בתאונות הדרכים אלא מרשים לעצמם לקבוע נורמת ענישה שאינה מעבירה מסר של הרתעה, ואין בה ענישה ההולמת את חומרת העבירה? ומדוע משרד המשפטים, לאחר שנואשנו מגזרי הדין של השופטים, אינו קובע ענישת מינימום?
ועל כל זה צריך גם להוסיף את הנמנמת המוזרה המוטלת על הציבור בכללו. יוקר המחיה מסעיר אותנו ובצדק, אבל מה עם ההגנה על החיים? זה כנראה כלל לא על סדר היום. אני לא מבחין בכך שממשלת ישראל יצאה למאבק נחוש בתאונות הדרכים. מפעם לפעם אנחנו מזדעזעים מול תאונה קטלנית במיוחד ומהר חוזרים לשגרת החיים. כנראה שתאונות הדרכים לא באמת נוגעות לציבור הרחב. הן שייכות לקורבנות ולמשפחותיהן.
ויכול להיות שכל אלה העוסקים בעריכת שאלונים לציבור, יוכלו לפעמים להוסיף עוד סעיף קטנטן. לא רק יוקר המחיה, לא רק הביטחון החיצוני, ולא רק מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה, אלא גם מהי רמת החשיבות שמייחס הציבור למאבק בתאונות הדרכים.