התעקשותו של השר בן גביר להגיע לטקס סביב “יום אירופה” ולנאום שם, אילצה את האיחוד האירופי לנקוט עמדה שממנה ניסה להימנע עד כה. מאז כינון הממשלה הנוכחית, על הרכבה הבעייתי והקיצוני, וגם במהלך הסערה סביב המהפכה המשפטית, נמנע האיחוד האירופי מאמירות ברורות ומפורשות בזכות הערכים הדמוקרטיים והליברליים, שמשותפים לשני הצדדים ונתונים כעת במתקפה רבתי.
אמירות ברורות ופומביות לא נשמעו ככלל גם מצד מדינות קונקרטיות או מנהיגים אירופים. אומנם פה ושם היו חריגים, אך ככלל העדיפו להעביר מסרים מעין אלו בערוצים דיפלומטיים ובשיחות עם גורמים ישראלים בכירים. מבחינות רבות מדובר באכזבה הן לעצם העניין, וכמובן לנוכח ההשוואה לארצות הברית, שם נשמעה ביקורת ברורה ופומבית מפי הנשיא ביידן בעצמו, כולל כמובן עובדת אי־הזמנתו של ראש הממשלה נתניהו לביקור בוושינגטון.
ניתן לייחס את חוסר העמדה הברורה מצד מדינות האיחוד להיעדר קונצנזוס ברור בקרב חברותיו – הונגריה ופולין רואות את ההתפתחויות בישראל באור חיובי יותר. מובנים אולי, במידה מסוימת בלבד, חוסר הרצון והזהירות להיראות כמתערבים בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית. ניתן גם לתרץ זאת במלחמה באוקראינה שבה ממוקד, ובצדק, עניינה של אירופה והמערב בכלל.
כך או כך, מדובר לכל הפחות בזהירות יתר, וכאמור באכזבה עמוקה לנוכח הביקורת הנשמעת לעתים תכופות, וראוי שתישמע סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זאת ועוד, האיחוד האירופי מתייחס בביקורתיות לשורה של צעדים אנטי־דמוקרטיים ברחבי העולם, ומן הראוי היה לעשות כן גם כלפי המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לא כדי להתערב בענייניה, אלא על מנת להדגיש את הרצון לשמור על הערכים המשותפים החשובים לו.
מכל מקום, שיבוצו של השר בן גביר לקבלת הפנים של האיחוד האירופי, והתעקשותו להגיע ולנאום, לא הותירו ברירה לאיחוד האירופי אלא לנקוט צעד שמבהיר כי מפלגתו הינה מפלגה שעמה אירופה איננה מעוניינת לקיים דיאלוג כלשהו.
כיצד זה מציג את ישראל ומדיניות החוץ שלה? ובכן, לא באור מחמיא כל כך, בלשון המעטה. במישור הפוליטי זה הבליט את חוסר יכולתו של ראש הממשלה נתניהו לכפות על בן גביר לשנות את דעתו. זאת לנוכח התלות במפלגתו על מנת לשמור על שלמות הקואליציה, וגם לנוכח הנתק ביניהם בימים האחרונים. מהותית, כעת ברור שממשלת נתניהו הנוכחית כוללת גורם פוליטי מוקצה מבחינת הזירה הבינלאומית. בעבר נתקלנו במקרים שבהם ישראל נדרשה לפעול מול גורמים קיצוניים בקרב ממשלות, או בזירות הפוליטיות, של מדינות אירופיות. כעת זה ננקט מול הזירה הפוליטית בישראל. מי פילל שלכך נגיע.
הנזק לתדמיתה ומעמדה של מדינת ישראל ברור ומדאיג. אסור להיתלות בתגובות הרשמיות הפושרות באירופה. התמורות בדעת הקהל כבר ניכרות, ויחריפו במרוצת הזמן אם ישראל לא תתעשת. לא זו בלבד, יהיו אף שיצביעו בזירה הבינלאומית, בצדק אם לאו, על השפעתו של בן גביר גם על התגובה הצבאית הישראלית מול בכירי הג’יהאד האסלאמי ברצועה.
הכותב הוא שגריר (בדימוס), עמית מדיניות ב״מיתווים״ ומרצה בחוג למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל