בתוך הקרב המשפטי, הפוליטי והחברתי, בו אנו מצויים, מסתתר קרב נוסף, שישנם שיאמרו שהוא גדול לא פחות - קרב הבעלות על המסורת היהודית. לאורך השנים, עלתה השאלה בדבר יכולות מקורות השליטה על תורת ישראל, בעיקר בסוגיות הקשורות לנושאים דוגמת גיור, נישואין, כשרות, מעמד האישה, גיוס בנות דתיות ועוד.
אולם, נראה כי בשנה האחרונה השאלה הפכה לחריפה יותר, וחוברה לסוגיות חברתיות ופוליטיות לוהטות, הנמצאות בבסיס הדיון והמחלוקות הפוליטיות והחברתיות במדינה. אם בעבר, הקירבה לדת או הגדרת האדם כ"דתי" הייתה תלויה בצורת החיים, בחינוך הילדים, בהשתייכות לקהילה דתית, בניהול אורח חיים דתי ועוד, הרי שהשנה האחרונה מאופיינת בשינוי מגמה, ואפילו בהתפתחותה של מגמה חדשה, המחברת בין העמדות הפוליטיות והחברתיות ובין תפיסת הגדרת מידת ה"דתיות" של האדם.
הטרגדיה היא שיש דתיים רבים, מסורתיים וחילונים, שאינם עונים בצורה פשוטה למשוואה זו, שהיא יותר פוליטית מאמונית. קחו לדוגמה את הרפורמה המשפטית. היא יצרה בתוך העם בישראל חלוקה מובהקת, לפיה מי שמאמין בקב"ה, צריך לתמוך ברפורמה, וככל שמישהו מתנגד לה יותר, הוא הופך לרחוק יותר מן הדת.
הבעיה הגדולה יותר היא שהאמונות או התיאוריות השגויות הללו, חצו השנה את הגבולות, וגלשו לעבר מחוזות, המנוגדים בתכלית לעקרונות היסוד של הדת היהודית. ערך עליון בתורה הוא היושרה וההגינות. אחד מעשרת הדיברות הוא "לא תגנוב". אך, בשנה האחרונה ראינו כיצד ציבור שלם בוחר להעדיף את נאמנותו הפוליטית על פני ערכי הדת, ולתמוך במינוי אדם, שעבר על ערכי הדת בצורה המובהקת ביותר, לתפקיד שר.
כך, שוב נוצרה משוואה הפוכה, מעין "עולם הפוך", לפיה מי שתומך באדם שישב בכלא על גניבה נחשב, באופן אוטומטי, לדתי, אך המתנגד למינויו, נחשב לחילוני גמור. "עולם הפוך", כבר אמרנו?! כאדם דתי, אומר שהחלק העצוב ביותר הוא שלנגד עינינו מייצרים מעין יהדות אלטרנטיבית, אם תרצו לומר אפילו יהודית סלקטיבית.
ממשלת ישראל הנוכחית מבליטה את התחייבותה לחזק את הזהות היהודית, אולם מדובר בזהות יהודית, התואמת את השקפת עולמם האישית בלבד של חבריה. ערכים יהודיים, שאינם תואמים את השקפת עולמה של הממשלה הנוכחית, לא יזכו לתמיכה, ואף צפויים לספוג התנגדות.
אנו יוצרים משוואה חדשה, שבה ערך הלאומנות הוא אחד מהערכים המרכזיים של הדת. בכך, אנו גולשים לעידן חדש בו אדם, המציג עצמו כשומר מצוות, חובש כיפה וילדיו לומדים במוסדות דתיים, עלול להיחשב לפסול מבחינה דתית, רק בשל עמדות או פעולות פוליטיות, שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיהן של מפלגות ימין לאומניות או שמרניות. לצערי, הציבור הרחב בישראל הפסיק להבחין בין דתי לדתי, ואף אין מודעות בקרב הקהילה הדתית עצמה, עד כמה המנעד במגזר רחב מבחינת העמדות הדתיות והחברתיות.
אנו עדים להתפתחות זרם חדש של ימין דתי-לאומני, הגורס כי ניתן להיות חלק מהמחנה השמרני "הנכון" ולחיות חיים חילוניים למהדרין, אם מזדהים פוליטית וחברתית בצורה נכונה. מצד שני, ניתן להיות שומר תורה ומצוות, אך להיחשב ל"כופר בעיקר", ברגע בו העמדות כלפי הרבנות, הקהילה הלהט"בית, נשים דתיות או המיעוט הערבי, אינן מתיישרות בהתאם לעמדת הקו השמרני "הנכון".
אנחנו רגע לפני זמן מתן תורה. התקופה בה אנו חוגגים ומציינים את קבלת התורה בידי כל עם ישראל. המחלוקת הפנימית החריפה בעם היהודי, מעמידה בסימן שאלה גדול אם מצב של עמידה משותפת "כאיש אחד בלב אחד" מול הר סיני יכולה הייתה להתקיים במציאות הנוכחית.
הרצף היהודי והדתי כולל בתוכו רעיונות שמרניים ורדיקליים ועמדות פוליטיות וחברתיות שונות. הסכנה היא כי פסילת חלקים מהציבור מהווה הכשלת הרעיון העמוק של קבלת התורה ועשרת הדיברות "כאיש אחד בלב אחד". אני יודע בלב שלם שאני אהיה מוכן לעמוד לצידם של ח"כ אבי מעוז, איתמר בן גביר ומשה גפני בעת מתן תורה, אך תוהה אם הם, כמנהיגי ציבור, יהיו מוכנים לעמוד לצדי.
הכותב הוא מייסד המכון לחקר היהדות והציונות.