הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן, בספרה המונומנטלי “מצעד האיוולת” מציגה ומנתחת אירועים היסטוריים, המייצגים החלטות אסטרטגיות של מנהיגים, שחלקן מדורגות במצעד החוכמה וחלקן במצעד האיוולת.
כמו למשל, החלטתו האסטרטגית של המלך רחבעם לקבל עצות מהצעירים, ולא מהזקנים בעלי ניסיון החיים, שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה, כנאמר בתנ”ך בספר מלכים: “אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים”. התוצאה הייתה פילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל.
דומה שחורבן הבית, המצוין בתשעה באב, מייצג את “מצעד האיוולת” של כשל המנהיגות היהודית באותם הימים. בסיפורי החורבן בולט הסיפור על אודות “קמצא ובר קמצא”, המייצג את מצעד האיוולת ושנאת החינם במלוא כיעורם, שאפיינו את המנהיגות היהודית והחברה האזרחית. הגביר עורך סעודה, ובה מבייש לעיני כל את בר קמצא, שהיה שונאו והגיע בטעות לסעודה, במקום קמצא שהיה אוהבו. בר קמצא הנכלם מציע לגביר לשלם לו את מלוא עלות הסעודה, אך נענה בסירוב.
בעקבות הסעודה המביישת, כאשר עולה הדילמה אם להיענות לקיסר הרומאי ולהקריב קורבן שהטילו בו מום, אומר המנהיג התורני הרוחני זכריה בן אבקילס: “ייקוב הדין את ההר”, כלומר לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, וגם לא נקבל הוראת שעה חריגה.
אף אחד ממנהיגי היישוב היהודי בירושלים באותם הימים לא קם ומחה על העלבון שנגרם לבר קמצא או נגד עמדתו של זכריה בן אבקילס. בתלמוד במסכת בבא מציעא נאמר: “דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין”. כלומר המנהיגות היהודית בימי חורבן הבית לקתה בליקוי מאורות, בהיעדר בוחן מציאות, והיא ייצגה את מצעד האיוולת בנוקשות ובחוסר הגמישות והפשרה שלה.
לעומת זאת, ב”מצעד החוכמה” מובא סיפור דמותו המנהיגותית של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט גישה של “להיות חכם ולא תמיד צודק”. הוא מקבל החלטה אסטרטגית של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את “יבנה וחכמיה” על פני ירושלים.
רבן יוחנן בן זכאי רואה את הנולד ופועל באחריות ובאומץ כדי להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם ואחדותו. הוא מבטיח את ביצור שושלת הנשיאות התורנית כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח את המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם בבקשתו מאספסינוס לרפא את רבי צדוק החולה.
בימים אלו של מנהגי אבלות ומיעוט שמחה, ששיאם בתשעה באב, הזיכרון הקולקטיבי קורא לנו להתחבר למשמעות החברתית של שנאת חינם והיעדר בוחן מציאות של המנהיגות באותם הימים ולדרוש ממנהיגותנו לקבל החלטות אמיצות וחכמות, בנתיב מצעד החוכמה ולא בנתיב מצעד האיוולת.
הכותב הוא מנכ"ל מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון