היום לפני 18 שנה עלו הדחפורים על יישובי גוש קטיף. קיבלתי את פני הדחפורים על אדמת היישוב נצר חזני. האיש שהוביל את הדחפורים, שמו אריאל שרון. האיש אשר הצביע שלוש פעמים בממשלה ובכנסת כדי להניע אותם, שמו בנימין נתניהו. האישה ששיבחה ודבררה בכל פינה את תוכנית ההתנתקות, שמה מירי רגב. פעיל השטח הירושלמי שעודד את החורבן, שמו דודי אמסלם.


קבעה המסורת, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור חובה עלינו למצוא זיקה עכשווית לימי חג ולימי אבל. אחרת, ימים אלה הם רק ימים של טקסים חלולים.
שרון קבע תחילה את תאריך ההתנתקות לט׳ באב, גילה כי העיתוי הזוי משהו ודחה למחרת היום, אבל הזיקה נותרה עדכנית. ליל הסדר שלי הוא זיכרון ליציאת המשפחה שלי ממצרים שבארץ הכפור בינואר לפני 35 שנה. ואילו ט׳ באב רכש בעיניי משמעות מחודשת וזיקה לימינו אנו, לפני 18 שנה. חורבן גוש קטיף היה עבורי חורבן בית ראשון.


לפני שנה או קצת יותר קרא חבר כנסת דאז בצלאל סמוטריץ' לסלק אותי מבית הכנסת. זאת משום שתמכתי בממשלה בראשות יהודי דתי, נפתלי בנט. השבוע הודיע סמוטריץ', הפעם מכס שר האוצר, שהוא ונתניהו ורגב ואמסלם באו לנקום בי את נקמת החורבן של יישובי גוש קטיף. הניסיון להרוס את ישראל שכולנו מכירים הוא עבורי חורבן בית שני. כולי תקווה שמדובר בינתיים רק בניסיון לחולל חורבן.
נתעלם כרגע מהכשל הלוגי שבטענה: תומכי ההפיכה המשפטית באים לנקום ועל מה בדיוק? על כך שבג"ץ דחה עתירות שהוגשו נגד החלטה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שבה שימש בתפקיד בכיר נתניהו, להרוס את יישובי גוש קטיף. כלומר אלה התובעים כיום נקמה, זועמים על בג"ץ על כך ש… לא גילה אקטיביזם שיפוטי ולא התערב בהחלטה מדינית של ממשלה נבחרת. מרתק, פשוט מרתק.


אבל לא זאת הבעיה העיקרית שבהכרזת מסע הנקמה. הבעיה היא שהנוקמים מחריבים במסע שלהם לא רק את המדינה בכלל, אלא את מפעל ההתיישבות ביו"ש בפרט. העיקרון "באנו לנקום בקבוצות גדולות שבעם" הוא פסול. כשקבוצות ומגזרים מאמצים את העיקרון, זה מתכון למלחמת אחים. כשממשלה מאמצת את עקרון הנקמה בקבוצות די גדולות באוכלוסייה, זו מלחמת הממשלה נגד אזרחיה. יריב לוין ושמחה רוטמן יצאו בהכרזת מלחמה על ציבורים גדולים לפני חצי שנה. הם לא אמרו "באנו לתקן את המדינה בשביל כלל הציבור". הם אמרו: "באנו לנקום את נקמת הציבור שלא השכיל עד כה לשלוט במחצית השנייה של המדינה, כי החצי שלנו גדול יותר, ככה זה בדמוקרטיה".
אבל במסע הנקמה הכלל ארצי יש גם מרכיב נוסף, והוא כאמור מפעל ההתיישבות ביו"ש. בזמנו סימן אחד ממנהיגי הציונות הדתית של פעם, הרב יואל בן נון, איש גוש עציון, אבן יסוד להצלחת המפעל. חשוב להתנחל לא רק על גבעות, קבע הרב, אלא קודם כל בלבבות. כי מי שאינו משכיל להתנחל בלבבות, מאבד את גוש קטיף. מה לעשות וזאת האמת המרה. שרון לא פעל בחלל ריק. חלק גדול מהציבור הלך שבי אחר אשליית השקט שאחרי ההתנתקות.


חלפו שנים. במקום השקט באו קסאמים. גם כאב הריסת היישובים הותיר חותם על החברה הישראלית. פתרון שתי המדינות שבק חיים, ומאות אלפי ישראלים ביהודה ושומרון הם מציאות שנתפסת בחברה הישראלית כבלתי הפיכה, כעובדה מוגמרת. היישובים ברובם היו לחלק מהמרקם החברתי שלנו. מפעל יו"ש הצליח להתנחל בלבבות - עד שבאו סמוטריץ' ורוטמן ובן גביר והניעו דחפורים אשר עלולים לפנות את יישובי יו"ש משם.


החלטות באשר לבנייה ביו"ש כלל לא עמדו על הפרק בעימות שהסעיר השבוע את המדינה. קיימת הסכמה, כמעט מקיר לקיר, להותיר בידי הממשלה החלטות של קביעת מדיניות. זה היה העיקרון שהציע פרופסור יואב דותן. שעילת הסבירות לא תופעל בעניינים אלה. שיפעילו אותה בהחלטות מנהליות, כלומר למניעת שחיתות. המתווה היה מאפשר לסמוטריץ' לקדם בנייה ביו"ש ואף לנכס לעצמו את הקרדיט. אבל סמוטריץ' ורוטמן ובן גביר בחרו להכתים את ההתיישבות ביו"ש בכוחניות דורסנית ובשחיתות גלויה של ההפיכה המשטרית.
הנוער הציוני המדהים, סטודנטים ותלמידי תיכון שנרמסו וחטפו מכות רצח השבוע בנתיבי איילון, בירושלים ובעשרות הצמתים בארץ, לא ידעו את גוש קטיף. יוזמי ההפיכה באו לנקום בהם. באו לנקום גם במי שכמוני התנגד להתנתקות עד שירד המסך, ועם זאת מתנגד היום לכינונה של חברה פטריארכלית, ריכוזית ומעודדת שחיתות.


קשה עד בלתי אפשרי לשנות תודעה ציבורית בתוך פרק זמן קצר. יידרשו שנים כדי לתקן את הנזק העצום שנגרם, לטהר את תדמיתה של ההתיישבות ביו"ש ולהחזיר אותה ללבבות. להסביר שהציבור הזה הוא לא רק סמוטריץ' שבא לנקום ובן גביר שבא לדרוס והרב יגאל לוינשטיין שבא להחזיר נשים למטבח. זה גם הרב יואל בן נון ויהודה גליק והרבנית מלכה פיוטרקובסקי. זה גם אור ואהבה ושותפות, ולא רק נקמה ושנאת אחים. זו גם נחמה אחרי ניסיון החורבן.