היום היית צריך להיות בן 100 שנים. להסתכל ממרום שנותיך, ממלוא הסאה של פועלך ארוך השנים בארץ לא זרועה - אתה שהיית חלק מדור התקומה, מבסס ההרתעה של המדינה הקטנטנה במזרח התיכון הפרוע, שהנחת את תשתית הביטחון, הצבא, שהבאת נשק ממחוזות עלומים וגלויים ושחתרת בכל הכוח לפיוס ושלום. היום היית צריך להתרווח על מושבך ולהביט בסיפוק על המדינה שכל כך אהבת. ולא היא.
אני נשאלת כל הזמן מה היית אומר היום על הטלטלה שעוברת עלינו, על השסע, הקרע, השנאה המבצבצת אצלנו, בתוכנו. ואני עונה שלא היית אומר, היית עושה ובנחישות ובכל הכוח והעוצמה. אני מכירה את האנרגיה הזו שלך, כשאתה חש שהמדינה על עברי פי פחת. אמרת לנו: "הייתי שם כשהמדינה הייתה ספק, אני לא אתן לאף אחד להחזיר אותה לשם". לא היית נותן הנחות לאף אחד, היית מאלץ את כל הצדדים למצוא פתרון משותף כשכל אחד מהם נותן לך את גבולות הגזרה של האחר. ראיתי אותך עושה את זה בעבר וגם מוכן ללכת עד הסוף ולשלם את המחיר. גם אם המחיר האישי שלך כבד.
כשישבתי לכתוב את ספרי "יונה על שטיח אדום", אחרי רבע מאה של עבודה במסדרון הראשי של העשייה הממלכתית לאורך, הבנתי שבזכותך הפכתי לאדם טוב יותר. למדתי להקשיב, ללמוד, לעמוד על שלי, ללכת עם החלומות שלי, כי תמיד אמרת שצריך לחלום בגדול ולא לתת לאף אחד לרפות את ידי. הבנתי שהחזון שלך נתן לכולנו מתווה, לאן ללכת וגם סט ערכים. ייחסת חשיבות עליונה לחינוך. גרסת שחייבים לתת לדורות הבאים את הכלים הנכונים, להכניס אותם לעידן החדש מצוידים וערוכים. טיפחת דורות של יזמים צעירים, של אנשים חושבים, אנשי רוח ומדענים. תמכת בחלוצים בנגב ובגליל בחוות בודדים, בתעשיות ובמפעלים.
בשנתיים האחרונות לפני שנפרדת מאיתנו המשכת את העשייה שלך במרכז פרס לשלום ולחדשנות. השארת לנו מורשת לדורות הבאים, מרכז שייתן לנוער סיבה להתגאות בארצו, בחדשנות של ישראל שתרמה לעולם טוב יותר, בעשייה חברתית לקידום חיים משותפים. מגדלור שמפיח בנו תקווה, גאווה וכוח לבאות. היום הקול שלך כל כך חסר; העוצמה, הדבקות, האמונה בדרך.
כל השנים הללו, שבהן התרוצצנו במדינה מהגליל עד לנגב ומסביב לגלובוס, בביקורים ממלכתיים, בארמונות ולשכות של מנהיגים, מהוותיקן דרך החדר הסגלגל בבית הלבן, דיברנו והתגאינו במדינה שלנו שהיא נס, אי ירוק במזרח תיכון צהוב ומדברי. מדינה שכולם נושאים אליה עיניים בשל החדשנות שלה, היצירתיות, החוצפה לחשוב מחוץ לקופסה בלי להתנצל. כל השנים האלה הרגשתי שאני שגרירה של המדינה הטובה בעולם, וגם היום אני יודעת ומאמינה בזה ובטוחה שהיית מחזיק באותה דעה. איך אמרת תמיד: "המדינה חזקה יותר ממנהיגיה". היום האמירה הזו שלך זורעת בי אופטימיות. ואני צופה בעקשנות לימים טובים.
הכותבת שימשה יד ימינו וסמנכ"לית בית הנשיא בתקופתו של הנשיא שמעון פרס