כל מי שלמד את ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית למד עם דמותו המיסתורית של מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. מדינאי וסופר שחי במאה השנייה לפני הספירה. מה שהפך דווקא את האיש הזה למפורסם היה מנהג קטן שאימץ לעצמו בדבקות. בכל נאום שנשא ברבים הוא תמיד סיים את הנאום באותן מילים קשות "מלבד זאת", כך אמר, "אני סבור שיש להרוס את קרתגו". וכך נאום אחרי נאום עד ששמו 'קאטו הזקן' הפך לסוג של ביטוי שמשמעותו חזרה אין סופית על רעיון.
ובכן, נדמה לי שהגיע הזמן לחקות את קאטו הזקן על חשיבות החזרה האין סופית, חלילה לא על תוכן דבריו, ולומר בקול רם, צלול וברור: כל מי שמסרב לשרת במילואים (אי התנדבות היא סרבנות, והאמת היא שפשוט נמאס להתמודד עם טיעון כל כך חלול והזוי שמנסה להצדיק סרבנות) או תומך בסרבנים ובסרבנות פוגע בצה"ל, פוגע בביטחון המדינה ופועל בניגוד מוחלט לערכי הציונות הקלאסיים.
העובדה שמדובר ב'טובי בנינו', חלקם טייסים (רובם המוחלט כבר מזמן לא פעילים), אנשי מערך המ"מ, ויחידות מסווגות אחרות, לא משנה את העובדה הפשוטה שסרבנות היא פגיעה בביטחון המדינה. הם יכולים לספר לעצמם ולסובבים אותם שדווקא היום הסרבנות היא הציונות (כששמעתי לראשונה את הטיעון הזה הייתי בטוח שמדובר במערכון סאטרי...) או כל מיני ממבו ג'מבו מהסוג הניו אייג'י, האמת היא פשוטה וברורה: סרבנות היא פגיעה בביטחון המדינה.
צה"ל – צבא הגנה לישראל הוא 'קיר הברזל' שמאפשר את קיומה של מדינת ישראל ושומר על חיי מיליוני יהודים וישראלים שחיים במקום הזה. פגיעה, אפילו הקטנה ביותר בקיר הברזל, היא סיכון מיותר של חיי אדם. אין חוק אחד, חוץ מחוק בלתי חוקי בעליל שדגל שחור מתנפנף מעליו, שמצדיק סרבנות. לא החלטה על פינוי יישובים מימין ולא קידום הרפורמה המשפטית משמאל. אפשר לאהוב את הממשלה שקיבלה את ההחלטות שקיבלה ואפשר לשנוא אותה, דבר אחד חשוב לזכור: אסור לערב פוליטיקה בצבא.
ולכן, כשארגון קיצוני, מופקר ומחרחר ריב ומדון כמו ארגון 'אחים לנשק' מצדיק את הסרבנים וחלק מחבריו אף התבטאו בגאווה כי הם יסרבו לשרת במילואים, צריך לומר את האמת על הארגון ועל חבריו – מדובר בארגון לא ציוני שפועל כדי להחליש את צה"ל, לפגוע בביטחון המדינה ובעקיפין הוא מסכן את אזרחי ישראל, כולל את בני משפחותיהם של אותם סרבנים 'גאים'.
זה המקום לשוב ולשאול היכן הפיקוד הבכיר של צה"ל? היכן הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל? כולנו זוכרים איך בעיצומה של תוכנית ההתנתקות הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שהיום למרבה הבושה והכלימה תומך בסרבנות, הוריד פקודות ברורות שנועדו להילחם בכל בדל סרבנות שתצוץ סביב ביצוע תוכנית ההתנתקות. כל חייל או קצין שסירב למלא פקודה או להתייצב לשירות מילואים טופל במהירות ובמלוא חומרת הדין. איפה האסרטיביות, הנחישות וההרתעה של מפקדי צה"ל בתוכנית ההתנתקות ואיפה הריפיון, הישנוניות וגרירת הרגליים של הפיקוד הבכיר בצה"ל היום?
לצערי הרב, ועד שלא יוכיחו לי אחרת אין לי אלא מה שעיניי רואות, הסיבה היחידה להבדל בין הקשיחות של 2005 לרכות של 2023 היא זהות הסרבנים. בתוכנית ההתנתקות הסרבנים, רובם ככולם, הגיעו מיחידות השדה, צבא היבשה, ונחשבו חיילים פשוטים. היום, רוב הסרבנים מגיעים מיחידות עילית כאלה ואחרות וכמובן מחיל האוויר. חוץ מההבדל הזה, אין באמת הבדלים בין הסרבנים. כאז כן עתה הסרבנות היא בעקבות מדיניות ממשלתית שלא מוצאת חן בעיני הסרבנים. כאז כן עתה, מטרת הסרבנות לאיים על הממשלה וכך לנסות למנוע את מימוש המדיניות. בתוכנית ההתנתקות בשנת 2005 הסרבנות הגיעה מימין כדי לנסות ולעצור מדיניות שמאלית, והיום, סביב הרפורמה הסרבנות מגיעה מהשמאל ומטרתה למנוע מדיניות של ממשלה לאומית.
ודווקא בגלל ההבדלים הכל כך משמעותיים ביחס, בעוצמה, במימוש ובביצוע המדיניןת של צמרת צה"ל כלפי הסרבנים בהתנתקות לעומת החיבוק החם שהסרבנים זוכים היום, אי אפשר שלא לתהות אם אין כאן זליגה חמורה ומסוכנת של פוליטיקה לא רק לתוך צה"ל אלא לתוככי המטכ"ל עד הרמטכ"ל. יהיו שינסו להסביר שהרמטכ"ל נוקט בגישה של חיבוק כיוון שהוא חשש ועודנו חושש מסרבנות המונית. ייתכן וזאת האסטרטגיה של הרמטכ"ל, באופן אישי אני חולק על גישה זו ולצערי המציאות מוכיחה, לפחות עד רגע זה, שמדיניות החיבוק רק הגבירה את התיאבון אצל הסרבנים ורק עודדה סרבנות בקרב כאלה שהתנדנדו וראו שלא רק שהסרבנות לא גורמת להם נזק אלא היא אף הופכת אותם לגיבורים בעיני עצמם ובעיני מחנה השמאל. אבל נניח שזאת הגישה של הרמטכ"ל, מדוע הוא לכל הפחות לא מתייצב מול האומה ונואם בקולו ובפרצוף גלוי ותוקף את הסרבנות (לא את הסרבנים) ומסביר את ההשלכות הביטחוניות הקשות שסרבנות עלולה לגרום? מדוע עד היום הרמטכ"ל מתחמק מעמידה מול הציבור הישראלי, בנושא שנמצא תחת אחריותו, ובמקום זאת הוא חושב שאפשר איכשהו לשלוט על הדבר הזה בחדרים סגורים? מעולם בכל תולדות מדינת ישראל לא הייתה לתופעת הסרבנות עדנה כפי שיש לה היום. מעולם בכל תולדות מדינת ישראל לא הייתה מאסה כל כך גדולה של תמיכה בסרבנות כפי שיש היום. הטיפול בסרבנות הוא קודם כל באחריות הצבא ומפקדיו. לא באחריות הדרג המדיני, אלא באחריות הרמטכ"ל שעומד בראש הצבא. לצערי הרב, רב אלוף הרצי הלוי לא עמד לאתגר, לא הבין את כובד האחריות ובעיקר לא התעלה לרגע. אין לי ספק שהוא לא עשה זאת בכוונה חלילה. לדעתי מדובר בטעות קשה בשיקול דעת. ולכן, דווקא בגלל הבלבול וחוסר הבהירות חשוב לחזור כמו קאטו הזקן לערכים הבסיסיים ולומר את מה שידוע לכולם "...ומלבד זאת סרבנות היא פגיעה בערכי צה"ל, פגיעה בצה"ל, פגיעה בביטחון המדינה ופגיעה בערכי הציונות".
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום- מערב ארה"ב ויועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר