חודש אלול בפתח ואנו עוסקים בימים אלו, בקריאתנו בתנ"ך, בנבואתו של הנביא ישעיהו, בשבע שבתות נחמה. כך קראנו בהפטרה בשבת האחרונה, על מאפייני שעריה ואבניה של ירושלים: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל־גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי־חֵפֶץ".
האם תחיינה האבנים במרחב של אלימות האקדח המאופיין - בשסעים, בפילוגים, בסכסוכים ובהבלטת הניגודים, כשכל אבן חושבת שהאמת והצדק רק אצלה, או שתחיינה במרחב של אבני חפץ, שהוא תלוי רצון, מלשון חָפֵץ, המאופיין באמפתיה הדדית ובאחדות הניגודים, בסוג של שילוב, כמו בתיאוריית המעגלים של ג'ון ון, מתמטיקאי ופילוסוף בריטי בן המאה ה־19, שבהם נראה מעגלים המייצגים חתך של שׁוֹנוֹּת שבטי ישראל ומגזריו, כשהם אינם נפרדים אלו מאלו, אלא נחתכים אחד בתוך השני.
האם האבנים בנבואת ישעיהו תייצגנה שׁוֹנוֹּת והבדלים של מעגלים שלא נפגשים אחד עם השני, או אולי הן תהיינה מסוגלות להשתלב אחת בשנייה - היחד בצד הייחוד?
כך בדיאלקטיקה של אבני ירושלים, המילה ״ַּכדְכֹד״, בה משתמש הנביא ישעיהו לתאר את אבני חומות העיר ירושלים, מציגה לנו מחלוקת במדרש, בין המלאך גבריאל למלאך מיכאל, מאיזו אבן תיבנה ירושלים. האם מאבן השוהם שהיא אבנו של יוסף, או מאבן הישפה שהיא אבנו של בנימין. כל אבן טוענת לבלעדיותה, רק היא ואין בִּלְּתָה, רק היא הצודקת והאמת רק איתה. הנה הקב״ה מתערב ואומר: כדְכֹד, כדין וכדין. רק ביחד, באחדות הניגודים, בסוג של פשרה והסכמה, כעיר שחוברה לה יחדיו.
כך גם קראנו עוד בנבואתו של ישעיהו באותה הפטרה - "הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע. כך גם השימוש בלשון. מילים מפירות שלום בית פרטי ולאומי, מילים משסעות, מפלגות וקורעות חברה, עם ומדינה. הטיפול המונע למשברים מסור לבחירתנו ובראש ובראשונה למנהיגינו מכל צד.
השבוע אנו מציינים את ראש חודש אלול, שבו נברא האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם הוא לעסוק בתיקונו של עולם. הכל תלוי באדם, איך יִרְאֶה את העולם וגם איך ייראה העולם. בפרקי אבות נאמר: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".
עין טובה תביא לאחדות הניגודים ולשילוב המעגלים השונים. עין טובה תכוון להידברות ופיוס ותדיר עצמה משיפוטיות והכללות ותמיד תראה את התמונה הגדולה ולא רק את הנקודה השחורה בדף הלבן. עין טובה תפתח את הלב ותהא לוויית חן, גם לאמפתיה לכאבו של היריב שעמו אנחנו במחלוקת.
הנה הקריאה המונומנטלית בנאומו של משה בפרשה שקראנו, פרשת ראה: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה", המתחברת לנבואתו של ישעיהו בהפטרה: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ", אותו חיבור נפלא בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו. אלול ראשי תיבות - אני לדודי ודודי לי, אני לאחי ואחי לי, אני לרעי ורעי לי. הנה הקריאה למנהיגינו על גבי הספקטרום במדינתנו הסוערת - רק בידיכם לבחור בנתיב הברכה והפיוס ולא חלילה בנתיב הקללה והפילוג.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון