שבוע קשה עבר על כולנו. שני פיגועים, אחד בשבת והשני ביום שני, עם שלושה יהודים נרצחים אב ובנו ואישה. כולם אזרחים ישראלים תמימים שרוצחים פלשתינים שפלים רצחו בדם קר רק בשל היותם יהודים. עוד בטרם נקברו הוויכוח הפוליטי בין ימין לשמאל התלהט. במחנה השמאל הזכירו לאנשי המחנה הלאומי איך רבים בימין 'רקדו על הדם' על כל יהודי שנרצח במהלך תקופת ממשלת בנט-לפיד. הם הביעו זעזוע עמוק מתופעה זו, ומיד בלי שהות ובלי מודעות, אותם אנשי שמאל שלפני רגע מתחו ביקורת על 'ריקוד על הדם', החלו בעצמם 'רוקדים על הדם'. צביעות שכזו. 

וכצפוי, מחנה השמאל לא פספס את ההזדמנות כדי לתקוף את מדיניות המחנה הלאומי. "אין לכם פתרון" הם הסבירו בפנים רצינות ובקול בס, ומיד המשיכו, "רק סיסמאות". ואחרי שנרגעו קמעה החלו מיד למחזר את אותן עמדות עבשות מימים ימימה של מחנה השמאל המנותק. שוב העלו באוב את הטענות שרק התהליך המדיני עם הפלשתינים יכול למנוע את המשך הרצח. ורק אם ניתן לפלשתינים תקווה הם יבינו שיש להם מה להפסיד ועוד ערימה חורקת ודהויה של טיעונים ששמענו בניינטיז בשיאו של תהליך אוסלו, שכזכור היה גם שיאו של גל טרור ושיא שלילי ועצוב של נרצחים יהודים, או כפי שהשמאל כינה אותם 'קורבנות השלום'. וכך השמאל בצביעות שכה אופיינית לו מאשים את הימין שאין לו פתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלשתיני.

לכן דווקא השבוע חשוב לחזור 'לפתרון' שמציע השמאל. פתרון שחלק מדובריו התגאו בו השבוע, כאילו לא ניסינו אותו פעם ועוד פעם ועוד פעם, ותמיד התוצאה הייתה דם ואש ותמרות עשן. חשוב לזכור שהבסיס עליו נשען 'הפתרון' של השמאל הוא לא רק חלוקת הארץ, אלא גם אמונה שהפלשתינים הם חברה מערבית שבסך הכל רוצה להעניק לחבריה חיים טובים, נוחים עם עתיד בטוח לילדיהם. ומשום שהשמאל בטוח שהפלשתינים דומים להם ולצורת החשיבה שלהם, הרי שהפתרון חייב להיות 'פתרון אירופי'. פתרון שדומה למשל להסכמים בין צרפת לאנגליה. וכך הסכם אוסלו נשען על האמונה המופרכת כאילו ערפאת וחבר מחבליו היו פרטנרים אמיתיים שרצו להקים מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל. 

לא עניין אותם שערפאת לא הפסיק לדבר על חיסולה של מדינה יהודית והקמת מדינה פלשתינית במקומה. אל תטרידו אותם עם עובדה פעוטה שארגון אש"ף הוקם בשנת 1965, שנתיים וחצי לפני מלחמת ששת-הימים ולפני 'הכיבוש'. לא מעניין אותם ששמו של הארגון אש"ף - ארגון לשחרור פלשתין - שחרור ממי? אם אינני טועה, מהיהודים והקמת המדינה על כל שטחי 'פלשתין'. לא מעניין אותם שהתהליך המדיני, מבחינת הפלשתינים, לא נועד להחליף את הטרור אלא להשלים אותו. לא הפריע להם שככל שהתהליך המדיני, בראשות מנהיגי השמאל, התקדם כך מספר 'קורבנות השלום' גדל. מבחינת השמאל התהליך המדיני הפך למטרה בפני עצמו. עבורם השלום היה במקרה הטוב תוצר לוואי, אם יתממש מה טוב אם לא לפחות יצאנו מ'השטחים הכבושים' וסיימנו את 'הכיבוש'. גישה ילדותית, מנותקת שגם כשהמציאות התפוצצה, תרתי משמע, לכולנו בפנים השמאל התעקש שהאשמה בנו על כך שלא ויתרנו מספיק, לא פעלנו מהר מספיק ובגדול לא נתנו לפלשתינים את כל מה שהם רוצים. 

גבירותיי ורבותיי, זה 'הפתרון' האמיתי והיחיד שהשמאל מדבר עליו. הם תוקפים את המחנה הלאומי שאין לו פתרון, ובחוסר מודעות מוחלט מציגים תוכנית שאין בינה ובין פתרון ולא כלום, אלא דווקא להיפך. למי שלא הבין התהליך המדיני נוסח השמאל גרר את הפלשתינים שנות דור אחורה. מצבם הכלכלי הורע. הביטחון האישי שלהם בקריסה. השחיתות אצלם בשיאה. לפי כל הסקרים בחברה הפלשתינית אם תושבי הרשות הפלשתינית יוכלו לבחור בין לחיות תחת שלטון פלשתיני לבין חיים תחת שלטון ממשלה יהודית, רוב ענק בקרבם יעדיפו לחיות תחת ממשלה ישראלית. אבל, כאמור, למה להפריע לשמאל עם עובדות. מבחינתם עובדות ומציאות זה לחלשים.

ואך לא די שהצבעה על מופרכות 'הפתרון' של מחנה השמאל. כדאי וחשוב להתייחס לטענת השמאל שלמחנה הלאומי אין פתרון. האמת היא פשוטה ואכזרית. לאף מחנה אין פתרון. לא לימין ובטח לא לשמאל. עמדה זו איננה בבחינת 'גילוי אמריקה'. מזה שנים אני וחלק מחבריי במחנה הלאומי טוענים שאין פתרון קסם לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לטענתי, עלינו לשאוף לניהול משבר, יעד ריאלי, ולא לשקר לעצמנו על פתרון כולל. ומה הכוונה ב'ניהול משבר'? ובכן, לצד חיזוקה של מדינת ישראל, פיתוחה ושגשוגה, עלינו לבחון מהלכים שיקדמו כלכלית את הפלשתינים. במקביל, עלינו לנקוט ביד קשה כלפי ארגוני טרור ומנהיגיהם.

ניהול משבר הוא סוג של מדיניות של 'הפרד ומשול'. מצד אחד חיזוק גורמים מתונים ומצד שני ענישת גורמים קיצוניים. כאמור, נקיטת מדיניות זו לא תביא פתרון, שכאמור לא קיים במציאות המורכבת הנוכחית, אלא תקדם את ההרגעה. האם לא יהיו יותר פיגועים? לצערי התשובה שלילית. כל עוד ה-DNA של רבים מדי בחברה הפלשתינית הוא תרבות של רצח ודם, וכל עוד גורמים חיצוניים דוגמת איראן ימשיכו להיות מעורבים במה שקורה בחברה הפלשתינית נמשיך להיות עדים לפיגועים. השאלה היא הכמות, האיכות והתגובה. כדאי להזכיר לכולם שהעשור הקודם (2010-2020) היה העשור הבטוח ביותר בתולדות המדינה מבחינת איומי הטרור על אזרחי המדינה. מספר הנרצחים בפיגועי טרור היה בירידה מתמדת. לא בגלל שהיה תהליך מדיני, לא בגלל שהתקדמנו לכיוון השלום המיוחל, אלא רק בגלל שממשלות נתניהו אימצו את גישת מדיניות ניהול המשבר. זאת אומנם מדיניות לא הכי 'סקסית', בלי הילה ויומרה לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל לפעמים האויב של הטוב הוא הטוב ביותר.       

 ומה תגובת השמאל לגישה זו? גיחוך, זלזול ובעיקר התרסה. לאחר שמסבירים להם שוב ושוב את עיקרי הגישה ואת יתרונותיה, הם טוענים נגדה שזה לא מספיק. עבור השמאל גישה שבסופה אין שלום עולמי וסיום הסכסוך היא מדיניות שגויה. כשמשיבים להם שאומנם מדיניות ניהול המשבר לא מסיימת את הסכסוך, אך היא לפחות מתמודדת עם המציאות, לעומת מדיניות השמאל שלא קירבה את השלום אלא דווקא העצימה את הטרור ואת חוסר היציבות. על כך משיב מחנה השמאל בארבע מילים – זה לא אותו דבר. או בקיצור ז.ל.א.ד. וכך קורה שבסוף בסוף כל תורת מחנה השמאל מבוססת על ארבע מילים שאין בינן ובין המציאות ולא כלום. 

הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, ויועץ לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו