רנצ׳וק שלי.
אתמול הבטת בי בדאגה. אמרת שאין לך כוח לחזור לבית ספר, שהלחץ מעיק עליך. הפטרת “אוף” קצר וחיפשת בעיניים שלי נחמה.
מניתי בפניך את כל הדברים הנפלאים שיש לבית הספר להציע, אבל האמת היא שגם אני אוהבת את הבקרים של החופש הגדול, כשאתה מתעורר בנחת והיום פתוח לפניך. בחופש הזה קראת הרבה, דבר שלא אהבת לעשות קודם, וסימנת משפטים שמצאו חן בעיניך בפתקיות זוהרות. והיה גם הטיול המשותף למוזיאון, החיפוש אחרי מציאות בחנויות יד שנייה, סרטים בבית הקולנוע ובישולים. היה לנו כיף ועוד יהיו לנו המון ימים כאלה, מבטיחה.
צריך להודות שהיה גם משעמם. הזמן התארך והלילה והיום הפכו לאחד. אולי זו סיבה מצוינת להיפרד בחיוך מהחופש, כי בבית ספר תפגוש כל יום את החברים שלך, וללמוד יכול להיות נפלא כי ידע הוא כוח גם אם עכשיו אתה לא מבין את זה. נכון, בית הספר לא מושלם - השיטה מיושנת, המערכת שחוקה, וישנם מורים שמנהלים את דרכם בצעקות וביד קשה. אתה ואני יודעים שאפשר להתפוצץ ממילה לא רגישה של מורה, וכמה זה מכאיב ומצער.
אבל בתוך כל זה יש גם מורים נפלאים שרואים אותך, מאמינים בך, קשובים ודוחפים קדימה, ועל זה אני מודה להם מאוד.
כיתה ח׳, רנצ׳וק. אני מבינה שזה מרגיש לך רציני, כאילו החיים של הגדולים כבר בפתח. אלה בעיקר הציפיות מעצמך שרובצות עליך: להיות טוב, טוב מאוד, מצוין אפילו. וזה טוב, אהוב שלי, כי בתוך ציפייה יש אמונה פנימית שאתה יכול - ואז אפילו השמיים הם לא גבול.
אני רואה אותך כשאתה חוזר עם ציון מאכזב. הפנים מכורכמות ולא משנה כמה אסביר לך שהחיים יותר גדולים מזה, ושלא נורא, ושמכאן אפשר רק לצמוח, ושאתה נפלא, חכם ורגיש ואפשר לתקן – באותו רגע אתה באמת מאמין שהמספר המתנוסס בראש הדף מגדיר אותך.
אני יודעת שקצת כואב שאחרים מנופפים בדף המבחן עם ציון זוהר ואתה ממהר לדחוף לתיק ועושה כאילו לא אכפת לך, והעלבון שורף בלב.
רנצ׳וק, חיים שלי, יהיו רגעים נפלאים השנה. וכמו בחיים - יבואו גם אכזבות ומשברים. דע כי אני מבטיחה להיות בעבורך ולצדך, ולעשות את כל מה שצריך שתמשיך לצמוח, כי אתה פלא.
תודה עליך.
אמא