כאשר לוח השנה מגיע אל ה-1 בספטמבר, כדאי שנזכור את חשיבותו ההיסטורית של התאריך הזה. מעבר לציון יום פריצתה של מלחמת העולם השנייה, זוהי קריאה לפעולה, תזכורת לכך שאת לקחי ההיסטוריה אין להשאיר אך ורק בגבולות ספרי-הלימוד או במוצגים במוזיאון. 

כאשר שמש הקיץ מתחילה לגווע, והאוויר מתחיל להיות חדור בהבטחה לשנת לימודים ושנה אקדמית חדשה, חשיבות היסטורית עמוקה מתמזגת עם עונה זו של התחדשות. ב-1 בספטמבר, תאריך החקוק בהיסטוריה כמועד פריצתה של מלחמת העולם ה-השנייה, מוצגת בפנינו הזדמנות להרהר בלקחים שמציעה לנו המלחמה המונומנטלית הזו.  

בעוד שאי אפשר להכחיש את השפעתה של המלחמה על הפוליטיקה, על הכלכלה, ועל הדינמיקה העולמית, אחד הלקחים הקריטיים ביותר שאסור להניח לו לעולם להתפוגג בתוך העבר הוא הסכנה העצומה הטמונה בשנאה. מקום מרכזי בלקח הזה ממלאת החובה ללמד על השואה, טרגדיה חסרת תקדים המשמשת כתזכורת מצמררת ליכולתה של האנושות להיות אכזרית. 

ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על מלחמות ועימותים, וכל סיפור כזה נושא עמו לקחים ואזהרות. עם זאת, מלחמת העולם השנייה מהווה תזכורת קודרת לאופן שבו שנאה חסרת רסן עשויה להוביל לסבל שלא ניתן להעלותו על הדעת. ובזמן שאנחנו מציינים את יום השנה לתחילתה, כעבור למעלה משמונה עשורים, אנו נזכרים בהיקף העצום של ההרס ואובדן החיים, ובעקירתם של מיליוני אנשים. המלחמה הזאת נולדה מתוך סביבה שהייתה מלאה בחוסר סובלנות, דעות קדומות, ואתנוצנטריות. הלהט הלאומני שימש כדלק לעוינות בין אומות, בין אידיאולוגיות, ובין קבוצות אתניות, וזה הגיע לשיאו באחד מן האירועים ההרסניים ביותר בתולדות האנושות.  

מבין הזוועות הרבות שהתחוללו במהלך התקופה הזאת, השואה היא עדיין עדות מתמדת למעמקי ההשחתה האנושית. רצח-העם השיטתי, בחסות-המדינה, שאורגן על ידי המשטר הנאצי, הוביל להשמדתם של שישה מיליון יהודים, לצד רדיפתם של אין ספור אחרים עקב מוצאם האתני, אמונותיהם הפוליטיות, מגבלותיהם, ונטיותיהם המיניות. השואה מהווה תזכורת מצמררת להשלכות שיש לשנאה חסרת-מעצורים, לאפליה, ולביטול זכויות אדם. היא מזכירה לנו שאדישות ושתיקה עשויות לסלול את הדרך למעשים המחרידים ביותר. 

עבור מצעד החיים, הארגון החינוכי הבינלאומי לזכר השואה ולימוד השואה, אשר בכל שנה מוביל אלפי אנשים מכל רחבי העולם, יהודים ולא-יהודים כאחד, רבים מהם ניצולים וצאצאיהם, לצעוד במצעד החיים בין מחנות ההשמדה אושוויץ לבירקנאו, לימוד אודות השואה איננו רק חובה היסטורית; זו גם חובה מוסרית. חובה שרק הולכת ומתעצמת ככל שמספר הניצולים והעדים מיד-ראשונה לעוצמת הזוועה של השואה הולך ומתדלדל. הלקחים הנלמדים ממנה מהדהדים לאורך הדורות, ומשמשים כתרופת-נגד רבת עוצמה לזרעי השנאה שעדיין קיימים בעולמנו היום. 

על ידי כך שאנו מלמדים את הצעירים שלנו על השואה, אנו מציידים אותם בכלים המאפשרים להם לזהות ולקרוא תגר על דיעות קדומות, אי-סובלנות, ואפליה. הלימוד מעודד אמפתיה ומטפח תחושה של אחריות להגן על כבודם וזכויותיהם של אנשים, ללא קשר לרקע שלהם. 

יתר על כן,  המחקר על השואה מדגיש את חשיבותן של חשיבה ביקורתית, אוריינות מדיה, ודריכות, הנדרשות כדי למנוע מניפולציה במידע והפצה של אידיאולוגיות קיצוניות. 

כאשר אנו ניצבים לפני תחילתה של שנת לימודים חדשים, מוטלת על אנשי חינוך האחריות העמוקה לחנך את הילדים והנערים הצעירים ולטפח מנהיגים עתידיים. שילוב לימודי שואה בתכנית הלימודים הוא לא רק תרגיל בחזרה אל ההיסטוריה; זו גם השקעה בעתיד. 

מצעד החיים הבינלאומי  פועל לשימור זכרם של הקורבנות על ידי הליכה בעקבותיהם, אנחנו ״זוכרים דרך הרגליים״. כאשר אנו משרישים בצעירים הבנה עמוקה של השלכותיה של שנאה, אנו מעצימים אותם להפוך לסוכני שינוי פעילים בעולם שעדיין נאבק עם אי סובלנות, בורות וגזענות. לימודי שואה מעודדים תלמידים לערער על הסטטוס קוו, לקרוא תגר על נרטיבים המנציחים דעות קדומות, ולקדם צדק חברתי. לימודי השואה מציידים אותם באומץ המוסרי להרים את קולם נגד אפליה על כל צורותיה. 

בעולם הנאבק עם עלייתם מחדש של דיבורי שנאה, שנאת זרים, ורטוריקה פלגנית, לקחיהן של מלחמת העולם ה-השנייה ושל השואה הינם רלבנטיים מתמיד. מצער לראות את המשך קיומן של אידיאולוגיות המעודדות אפליה ודה-הומניזציה . כאשר זכרם של אלה שחיו בזמן המלחמה הולך ומתעמעם, נהיה חשוב יותר ויותר לעגן את התודעה הקולקטיבית שלנו בתוך המציאויות של התקופה ההיא. היסטוריה איננה מושג מרוחק; היא עדות חיה המעצבת את ההווה שלנו ומנחה את עתידנו. 

כאשר לוח השנה מגיע אל ה-1 בספטמבר והילדים מתחילים שנת לימודים חדשה, עלינו לזכור את החשיבות ההיסטורית של התאריך הזה. מעבר לציון יום פריצתה של מלחמת העולם השנייה, זוהי קריאה לפעולה---תזכורת לכך שאת לקחי ההיסטוריה אין להשאיר בגבולות ספרי הלימוד או המוצגים במוזיאון. זו תזכורת לכך שהמאבק נגד שנאה הוא מאבק מתמשך, ושהמחויבות שלנו לסובלנות ולהבנה חייבת להיות בלתי מתפשרת.

ד״ר שמואל רוזנמן (צילום: יוסי זליגר)
ד״ר שמואל רוזנמן (צילום: יוסי זליגר)

כאשר אנו מתעמתים עם צללי השנאה, אנו מכבדים את זכרם של אלה שסבלו ומתו באותם זמנים אפלים. אנחנו מגבשים מסלול המוביל אל עולם צודק יותר וחומל יותר, עולם שבו זוועות העבר משמשות כתזכורת מתמדת לאחריות המוטלת עלינו לבנות עתיד משוחרר מכבלי השנאה. 

ברוח שנת הלימודים החדשה, נתחייב להמשיך לשאת איתנו את לקחי מלחמת העולם השנייה והשואה. נעצים את התלמידים שלנו עם הידע והערכים הנדרשים כדי לפעול נגד כוחות אי הסבלנות. נהפוך את כאב העבר ללפיד של תקווה, השראה לדורות הבאים. 

כשאנו הופכים דף בדפי ההיסטוריה, עלינו לוודא שהלקחים שנלמדו מזוועות המלחמה לא יישכחו, אלא יישארו חקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו, וינחו אותנו לעבר עולם שבו שנאה מוחלפת באמפתיה, ודעות קדומות מפנות את מקומן להבנה.