אדם מגיע לטיפול כדי להגדיל את דרגות החופש שלו, כלומר להיות מסוגל לבחור ולהכריע בצמתים בחיים, ושהבחירה לא תהיה אוטומטית במסלול שנוצר לו במהלך חייו.
החופש הינו מפני החרדה והפחדים הפנימיים, וכן מפני החרדה והפחדים מבחוץ. חופש מקונפליקטים וחופש מדמויות סמכות. חופש אמיתי הינו החופש שבו אתה יכול לבחור הכל – ובוחר בדרך הטובה לך שאינה פוגעת באחר.
במהלך חיינו ובטיפול אנו רוכשים דרגות חופש על ידי חיזוק יכולות העצמי והורדת החרדה, ומאזנים את דמויות הסמכות (הורים, מורים, מנהלים וכו') ושמים אותן ביכולת השפעה מוגבלת. חרדה מאחריות ומעונש, חרדה מאובדן של אובייקט או אובדן האהבה שלו, פחד מכישלון ולעתים פחד מהצלחה, פחד להמרות את פי הסמכות ופחד להתעלות מעל המורה – הן דוגמאות מני רבות.
המציאות – כמו דמות הורית קשוחה ודורשנית, דמות הורית מתעללת או דמות הורית המשדרת חולשה שלנו או שלה – מופנמת בתוכנו, במקרה הטוב בצורה גמישה ומועילה, ובמקרה הרע בצורה נוקשה וקיצונית.
במהלך הטיפול, באמצעות בחינה של סיטואציות במציאות, סיטואציות עבר וסיטואציות בחדר הטיפולים, נוצר תהליך של שחרור שמשליך גם החוצה, לחיים האמיתיים.
תהליכים מקבילים קורים גם ברמה של משפחה, קבוצה ואפילו מדינה. הרצון לחופש מוטמע בתוכנו, אנו מוכנים לוותר עליו למען מטרות נעלות כמו הישרדות הכלל, ערכים משותפים, דת שנולדנו לתוכה או שבחרנו בה.
לפעמים סכנה מחייבת אותנו לוותר על דרגות חופש, אך בכל מקרה הוויתור שלנו על חופש הוא ויתור המנוגד לטבע שלנו, ולכן אנו מצפים שיהיה זמני, מוגבל, שוויוני וקטן ככל האפשר. חובה שהמטרה תהיה חשובה לנו, ושנדע בידיעה מוחלטת שאין ניצול לרעה של הוויתור שלנו על החופש. דוגמאות לכך הינן חוק חינוך חובה, חובת גיוס ועוד.
לשרת את האזרח
המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא מלחמה על חופש, להיות עם חופשי בארצנו. השינוי במאזן הכוחות בין הממשלה ובית המשפט מערער את שיווי המשקל העדין בין שני כוחות, שאחד מהם – הממשלה הנוכחית – רואה עצמה חלשה כי בג"ץ עצמאי.
לכן לדידו של שר המשפטים ושותפיו, החלשת בג"ץ תעצים את הממשלה. למה הדבר דומה? לזוג הורים שהורה א' עובד ותפקודי, והורה ב' סובל ממוגבלות. הורה ב', על מנת להשוות את ההשפעה על הילדים, מבקש להטיל מום בהורה א'. לא נשמע אבסורד?
תומכי הרפורמה משוכנעים כי בג"ץ אחראי לכל תחלואי החברה הישראלית. הם מוּנעים מחרדה כאילו הם מקופחים, והצד שכנגד, "האליטה", שולט בכל מה שקורה וקרה במדינה. לפיכך, תומכי הרפורמה אינם דורשים את החופש לעצמם, ומבחינתם זוהי עת חירום.
המחאה מסומנת כ"אחר", כ"זר", כ"אויב", והאמירה "אחים אנחנו" הינה בעירבון מוגבל. אין כוונה להתחשב ולא לפגוע, והדרישה לזכויות נתפסת כפגיעה אנושה בתומכי הממשלה. זכויות תנועה לפלסטינים או שמירה על זכויות חסרי המעמד יביאו בהכרח, לשיטתם, לסכנה קיומית (מדומיינת כמובן).
מתנגדי ההפיכה חווים אותה כפתח מסוכן לדיקטטורה, פתח לשטף של חוקים שלכולם כיוון אחד – החלשת בית המשפט והגדלת הכוח של השלטון. השימוש במילה "משילות" סותר לעתים את ההבנה כי ממשלה, למרות שמה, תפקידה לשרת את האזרחים. אותם אזרחים מוכנים לוותר על מידה מסוימת של חופש ולשלם מסים, אולם דורשים בתמורה ביטחון, בריאות, שוויון, חופש וערבות הדדית.
אז מה ניתן לעשות?
דבר ראשון והחשוב מכל – חיזוק הדימוי העצמי של הממשלה. לצבור הישגים במישורים חשובים כמו ביטחון, חוץ, בריאות, איכות הסביבה, חינוך ועוד. יש הרבה מקום להגדיל את ההשפעה המיטיבה של הממשלה, ללא צורך לסרס את ההורה האחר.
הדבר השני – קביעת מכנה משותף שלא ניתן לשנותו, אלא בהסכמה גורפת ובאישור בית המשפט. מכנה משותף המאפשר חופש לכל אדם, בתנאי שאין פגיעה ישירה באחר.
הדבר השלישי – שינוי השיח הציבורי. כלומר לצפות לנורמות שיח אחרות בכנסת ובתקשורת. דרוש שיח מכבד, נטול אמיתות מסולפות ומתרחק מדמגוגיה. שיח כזה יטשטש גבולות של "גושים" וישים דגש על מגוון.
הכותב הוא לשעבר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה