"זה עוד יום שישי, נושם את האוויר
האור והצל משחקים שוב תופסת
השולחן ערוך, תמונות ילדות על הקיר
שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת
והריח הזה, ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב, ופותח דלתות
אל אושר קטן, אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות..."
(רמי קליינשטיין)
אני מתגעגעת. מתגעגעת לסטטוס קוו שגדלתי עליו. על אהבת האדם והערבות ההדדית, אהבת הזולת, החמלה, קבלת האחר, ערב השבת סביב השולחן ובתוכו החברותא על פרשת השבוע לצד שיחות פוליטיות. אני מתגעגעת לנסיעות בשבת לים או סרט עם ההורים, המסורת בחגים עם שלל הברכות, הצום בכיפור, קול תקיעת השופר בצאתו ובכלל אווירת איזון. אוי אווירת האיזון. כמה טוב היה להיות פעם ישראלי, כשלא עניין אף אחד אם אתה חרדי, כיפה סרוגה, מסורתי או חילוני גמור. היה מכנה משותף - היינו כל אחד יהודי בדרכו, וקיבלנו את דרכו של האחר. זה היה אז.
היום, את השיחות הפוליטיות ופרשת השבוע בשישי החליפו שתיקות רועמות מהחשש שייכנס מדון בתא המשפחתי שיחרב את אווירת הקודש של שישי והחג. במקום אהבת האחר וקבלתו, נכנסה השנאה לדת, למדינה ולכל מה שלא חילוני גמור או חרדי גמור. הקצוות הפכו רחוקים כל כך - ונשכחה האחדות.
12 שבטים, עבדות במצרים, אינקוויזיציה, שואה ובניית ארץ ישראל - מעולם לא חלחלה בנינו שנאה כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הזה. לקראת השנה החדשה אני מאחלת לעם היהודי ולישראלים בפרט לחזור לסטטוס קוו שהיה נהוג שנים, לקבל את האחר ולאהוב אותו ובעיקר לזכור - "אנחנו משפחה אחת גדולה, אנחנו לא חייבים להסכים עם אח שלנו או אחותינו או אפילו הורינו, אבל אנחנו חייבים לכבד אותם - כי משפחה אנחנו". כך הדגיש השבוע רמי קליינשטיין בהופעתו בנתניה. ולי נותר רק להסכים ולצטט.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית ומנהלת משברים